גברים לא משתנים
"גברים לא משתנים" היא אמרה לי בשקט. בעיניים מושפלות.
"נשים משתנות?" שאלתי בזהירות..
"יותר. העבודה שלהן יותר עמוקה, יותר יסודית, עם אינטליגנציה רגשית גדולה יותר" ענתה לי.
"אני לא בטוחה. פגשתי כמה וכמה נשים שלא יאוששו את הקביעה שלך. בואי נסכם שנדיר שאנשים משתנים, אוקי?" ניסיתי בעדינות..
"לא לא. זה מוחלט. זה חוק טבע – גברים לא משתנים.
גבר שבגד בך – יבגוד שוב.
גבר שהעיף לך סטירה – יכה אותך שוב.
גבר שמשחק משחקים – תמיד ישחק שוב.
גבר שבוחן אותך – תמיד יבחן שוב.
גבר שראה בך מובנת מאליה – אל תצפי שישקיע לעולם. לפחות לא מרגע שרכש שוב את אמונך.
תאמיני לי כבר ראיתי הכל" פסקה.
"אבל איך זה מגיע לזה שיש להם עוד ועוד צ'אנסים אצלך?"
היא נשמה עמוק. הרימה לראשונה את העיניים אלי.
"כי גם אנחנו הנשים לא משתנות, באמונה שלנו. כל פעם נופלות מחדש בפח ומאמינות.
בכל פעם שאנחנו מגיעות איתם לקצה היכולת שלנו, ואפילו מדברות על פרידה – הם נזכרים בשינוי שהבטיחו בפעם הקודמת לעשות.
בעיקר הבטיחו לעצמם.
את עצמם אפילו עוד יותר קל להם לשכנע, ואז כשאנחנו סקפטיות ולא ממהרות להאמין – הם מטיחים בנו שאנחנו חשדניות ולא סומכות וזורקות אהבה לזבל.
ואנחנו – לא רק באמונה לא משתנות, אלא גם בנטילת האשמה.
איך שהגבר שלנו מציג את עצמו כקורבן – אנחנו קורסות פנימה אל תוך עצמנו בתחושת אשמה קשה.
כל הביקורת שהוטחה בנו אי פעם על ידי כל גורם, מזדקקת לרגע הזה שהגבר שלנו מטיח בפנינו חוסר הוגנות, מהירות שפיטה, נטירת טינה, שמירה בבטן, מיחזור, ראיה צרה, אי הכרת תודה וחוסר יכולת להעריך – אנחנו מתבלבלות.
כל העוצמה ושנים של טיפוח ביטחון עצמי ונשי נשאבים אל תוך חור שחור בגלקסיה שבראנו."
כך היא סיפרה לי, במבט ירוק וחודר.
"ספרי לי עוד – מה עברת, מה הביא אותך להיות כל כך נחרצת" ביקשתי ממנה.
"מה יש פה לספר? את יודעת, אפילו אין לי כבר כוח לדבר.
פשוט נמאס לי מהם. נמאס לי מהחדשים וגם מהחוזרים.
כולם – מאחרון הניאנדרטלים ועד ראש החוג למודעות עצמית – מחכים לרגע בו יוכלו לסמן לך עם האצבע בתנועה קטנה מה הם רוצים, ואת במחווה מנומסת תגישי להם.
הדרך אל האצבע המורה קבועה, רק באורך משתנה ובהסוואה יותר או פחות מתוחכמת.
וכל סבב חדש, כל צ'אנס נוסף – עובר את הדרך כולה, רק יותר מהר.
זה מתחיל בהבטחה – הם עשו שינוי, עשו עם עצמם עבודת עומק בהתאם לטענות הצודקות שלך בפעם הקודמת.
הם יביאו לך את השמש, תוך כדי שהם מחזיקים את הירח בין השיניים.
הם ילחמו ויוכיחו. הם מסוגלים.
את מסונוורת. רואה כוכבים מרוב הבטחות וחנופה.
משוכנעת שהפעם זה יהיה מושלם.
תהיי נסיכה כמו שאת ראויה. הם ישאו אותך על כפיים.
לאט לאט את מגלה את החור השחור שהסתתר בין הכוכבים.
שם בחושך אין שמש וירח.
הגלקסיה שלך קרסה פנימה.
את מזכירה להם את ההבטחה.
הם שואלים מה עם החלומות שלהם, הרצונות שלהם, הצרכים שלהם.
את מרגישה לא בסדר שהעזת בכלל לשתף אותם ברצונות שלך.
את מתבלבלת ואחרי דורות של עבודה מגיעה לשאלת היסוד – איזה זכות יש לך בכלל להיות ראויה. איזה זכות יש לך בכלל לשאוף למערכת יחסים מצמיחה ומפרגנת כלפיך.
איזה זכות יש לך להיגעל מהאצבע המורה שמקטינה אותך.
הם שוקעים בשינה על הספה, מתכרבלים באומללות המועילה שכפית עליהם ומתעוררים בתחושת ניצחון.
עם צורך עז ודחף חזק לרוקן אותך מכוחותיך.
להפוך את ההתקדמות שלך לחסרת משמעות – כי מה זה שווה אם הם מרגישים כל כך מוזנחים.
מה זה שווה אם את נשארת לבד.
הם לא מודים שהכוח שלך מאיים עליהם. מפחיד, מלחיץ, מסרס.
וככה אחרי תקופה את מתפכחת, מבינה ששוב ראית שידור חוזר ומחליטה שזהו."
כאב לי לשמוע את המסע שלה. אולי המסע שלנו.
"מה עכשיו? מה תעשי?" שאלתי.
"אני משכירה את הבית ועוברת לקרוואן. מתחילה בשנה ואז נראה.
חסרה לי תחושת חופש" אמרה.
"רציתי שתעברי איתי על הבית ונחליט מה לזרוק ומה להשאיר לדיירים".
עשינו את הרשימות בשקט. הרגשתי שזה נחוץ לה. שכבר דיברה יותר ממה שהתכוונה.
החור השחור שלה עוד היה טרי.
אני מקווה לפגוש אותה אחרי חודש בקרוואן – מקווה שהטבע והשקט ייטיבו איתה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
