בין כביסה למציאות

"אתם עדיין מפגינים?" שאלתי אותה לפני שהחזרתי לה את הכביסה הנקיה המקופלת.

"איך את יודעת?" היא שאלה אותי.

אי אפשר היה שלא לדעת...

מעגל מצמרר של כביסה ומציאות נגלה לי דרך הבגדים שלהם.

כשהטיל האיראני פגע בשכונה שלי ומחק שני רחובות – קמה לתחיה קבוצת הסיוע בכביסה שהוקמה בתחילת המלחמה, עם מתנדבים שכיבסו למפונים אל המלונות בתל אביב.

בחודשים האחרונים – רוב המפונים חזרו הביתה והקבוצה השתתקה לה.

ואז נפל כאן טיל ושבר הכל.

שבר מעל מאתיים בתים.

שבר את השקט.

התמימות כבר נשברה מזמן.

לאט לאט אנשים שהבתים שלהם נפגעו בצורה קלה - חוזרים הביתה,

ומי שהבית שלהם מצריך שיפוץ יותר משמעותי מקווים למצוא דירות חלופיות בסביבה.

אז לקחתי כמה שקיות כביסה, בגדים שהצליחו להציל מבין ההריסות ויכנסו בקרוב לארונות בדירה השכורה הזמנית שלהם.

ניערתי אבק ושברי טיח מבגדים נקיים, עם ריח טוב של מרכך כביסה.

אפשר היה לראות שהבגדים נוערו קודם, לפני שנארזו בארגזים גדולים ופונו מזירת ההרס שהיתה הבית שלהם.

כיבסתי בגדים של ילדים ושל בוגרים.

בין הבגדים שכיבסתי היו חולצות של המאבק לשחרור החטופים.

זה כיווץ אותי.

האנשים האלה שהבית שלהם נשבר, הפגינו מתחילת המלחמה למען החטופים.

שלא ישארו שם – לבד בגהינום של עזה.

ואז הבית שלהם נפגע מטיל.

ועכשיו תושבי השכונה עוזרים להם להתארגן.

שלא ישארו לבד בשבר.

והם ממשיכים להפגין למען החטופים. עד שיחזרו.

הרגשתי בתוך מעגל שלא ידעתי אם הוא יותר מרגש, או יותר מפלצתי.

מעגל של מלחמה ותקווה.

של הרס ובניה.

של כאב וערבות הדדית.

"את יודעת – היה לך מזל" אמרתי לה, "כיבסתי לכם את הבגדים ביום של גיהוץ המדים של הבן שלי. המגהץ במילא היה בחוץ, אז גיהצתי לך את החולצה המכופתרת הקטנה, האדומה עם הסירות, בטח של הבן שלך"

היא שמחה,

אבל מה שלא סיפרתי לה היה שבאותו יום גיהצתי את מדי האלף של הבן שלי לקראת אזכרה צבאית.

הנשימה שלי נעצרה לרגע.

החולצה המתוקה של הבן הקטן שלה, מול המדים הגדולים של הבן שלי, שתיכף יצחצח את נעלי הצבא השחוקות ויחלוק כבוד באזכרה.

וכמה אזכרות,

וכמה הלוויות,

לילדים כל כך צעירים,

שראו כל כך הרבה.

כל כך הרבה יותר מדי.

ניסיתי לנשום נשימה מעגלית. במעגלים שגדלים ויוצאים ומקיפים את המעגל הנורא שחוויתי בין הכביסה למציאות.

במציאות כל כך הזויה, ניסיתי לחשוב ולנשום מעבר.

וחשבתי על כביסה.

על המשמעות של הכביסה בתחושה של הביתיות.

על זה שהבגדים הם מה שנוגע לנו הכי קרוב בגוף.

ועל כמה נעים לנו המגע בגוף של בגדים נקיים וריחניים.

על כך שהבגדים הם כמו בית לגוף שלנו.

ועל כמה משמעותי לנו לכבס את הבגדים ולהכניס אותם מקופלים יפה לארון – כדי להרגיש בבית.

כמה פעמים אנחנו נוסעים לחופשה במלון ואפילו לא מוציאים את הבגדים מהמזוודות.

כי מלון זה אולי כיף, אבל זה לא הבית שלנו.

ולפעמים לא בא לנו שהבגדים שלנו יהיו מונחים בארון זר.

ועל איך כשאנחנו חוזרים מחופשה, אנחנו מיד פורקים את המזוודות ומפעילים מכונה.

מרוקנים את המזוודה, מכבסים – כאילו מטהרים ומתנקים ומאחסנים את המזוודה במקום.

כדי להרגיש בבית.

במקום היציב והשייך שלנו.

על כמה הכסות שאנחנו שמים על עצמנו, משמעותית בתחושת המוגנות שלנו בחוץ,

וכמה אנחנו מרגישים בטוחים ונינוחים כשאנחנו מחליפים לבגדי בית.

על כמה זה מטריד אותנו ומכניס אי שקט לחיים כשיש לנו ערימות של כביסה, נקיה או מלוכלכת,

ועל כמה אנחנו שמחים וגאים בכל פעם שאנחנו מגיעים אל תחתית סל הכביסה.

אפילו אם זה לכמה דקות עד שמישהו זורק איזה בגד מלוכלך.

וחשבתי על כמה שזה משמעותי, לדבר עם הלקוחות שלי על הרגלי הכביסה שלהם.

גם על הרגלי הגיהוץ.

כדי להתאים להם את הבית.

ועל זה שלפעמים כביסה, קיפול וגיהוץ, הן ממש פעולות מרגיעות. מדיטטיביות.

גם אם הן נחשבות למטלה.

וחשבתי כמה זה מוזר שדרך הכביסה שעוברת מבית אל בית בתחושה של שותפות גורל, משתקפת המציאות שבה אנחנו חיים.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב