שבוע כפילים שמח!
הן סיפרו לי שכל החיים הן יחד.
התאומות שנולדו לתוך משפחה קשת יום, שכבר היו בה שני בנים.
כאשר דינה, הראשונה מביניהן נולדה, ההורים שמחו שתהיה גם בת במשפחה.
בנים הולכים עם האישה ובנות נשארות עם ההורים, כך חשבו ולא ידעו עד כמה..
אחרי כמה דקות כאשר התברר שיש עוד תינוק שמבקש להיוולד והגיחה רחל לעולם – ההורים כבר שמחו פחות.
איך יפרנסו את המשפחה שבבת אחת צמחה בעוד שתי נפשות?
איך יוכלו שני ההורים לחזור לעבודתם? מי יעזור להם עם תאומות?
הדאגה שאפפה את לידתן, התפוגגה כבר במהלך שנת חייהן הראשונה.
אמן אמנם לא חזרה עדיין לעבוד, אבל אביהן קיבל הצעת עבודה טובה ומפתיעה, במשרד ממשלתי, עם תנאים קבועים ושכר גבוה בהרבה.
בהמשך, כאשר היו בערך בנות שלוש, חזרה גם האם לעבודה והמשפחה החלה להתבסס כלכלית.
ההורים קנו דירה בקומת קרקע באחד השיכונים החדשים שנבנו בשנות החמישים,
איזור חולות שבתקופה ההיא לא הרבה רצו לחיות בו וכמה עשורים אחכ הפך לשכונה מבוקשת מאוד.
הילדים גדלו ובגרו.
הבנים עזבו את הבית – התחתנו והקימו משפחות.
והבנות.. הבנות נשארו לעזור להורים, כפי שקיוו ביום לידתן..
"אף אחת מכן לא התחתנה?" לא יכולתי להתאפק ושאלתי בצורה ישירה.
מסתבר שדינה התארסה אך כחודש לפני החתונה – נהרג הארוס שלה בתאונת אימונים.
היא שקעה באבל כבד למשך כמה שנים, בהן רחל עזרה ותמכה בה.
רחל לעומת זאת, היתה במערכת יחסים ארוכת שנים עם גבר נשוי.
מעל עשר שנים – היא כבר לא בטוחה בדיוק כמה, שהחלו במהלך שנות האבל הקשות של דינה,
לבה היה שייך (כמו שהגדירה זאת) לגבר שהבטיח לה לעזוב את אשתו.
היא חיכתה שנים שיעזוב ויתמסר לה, בסוד כמובן - כי זה לא משהו להתגאות בו,
וכאשר סוף סוף הרגישה שהחלום יתגשם, הודיע לה אהובה שאשתו נכנסה להריון.
שהוא לא יוכל לעזוב אותה כך בשום אופן ושנגזר עליהם להמשיך לקיים את אהבתם בסוד.
רחל נשברה.
היא סירבה להמשיך במערכת יחסים כזו ללא תקווה לזוגיות אמיתית ומשפחה.
גם השבירה היתה כמובן בסוד.
סוד שהעזה לספר רק שנים אחר כך, לאחר פטירת הוריהן.
אף אחד בעולם לא ידע במהלך השנים למה היא לא פוגשת גברים – בני זוג פוטנציאליים.
אפילו לא אחותה התאומה הזהה, שלפעמים צחקו שהן נשמה אחת שמחולקת לשני גופים.
היא הרגישה כמו מי שזרקה לפח את שנותיה הטובות. את חייה.
הרגישה מרומה – לאחר ששמעה במשך שנים שאין בין האהוב לאשתו שום מגע ואף טיפת רגש ופתאום הכניס אותה להריון.
היא הרגישה נבגדת. איבדה אמון באנשים ובוודאי בגברים.
והיא גם הרגישה בעצמה בוגדת.
הרגישה שבשבילו שיקרה ובגדה בדינה אחותה ובקרובים לה ביותר.
כך חיו התאומות הזהות בבית ההורים, סעדו אותם ותמכו זו בזו בשנותיהן הקשות,
במודע ובסוד,
ונשארו לבד, ביחד, שתיהן.
כאשר ההורים נפטרו, האחים החליטו לאפשר להן להמשיך לגור בדירה בה גדלו וחיו.
ממילא היורשים הם ילדיהם וההערכה על שנות טיפול מסור בהורים התבטאה בהחלטה זו.
וכך הגעתי אני לשם, לדירתן שעמדה עכשיו לפני שיפוץ בבניין שכבר שופץ והדירות בו הוגדלו מעט.
הן חשבו לשפץ את החדר הרחצה והמטבח.
אני הצעתי להן הצעה מהפכנית.
את המטבח אכן נחליף ונגדיל כי הוא לב הבית ומקום המפגש המועדף עליהן.
אבל חדר רחצה.. אולי הגיע הזמן לעשות לכל אחת מהן סוויטה משלה?
חדר עם חדר רחצה צמוד לכל אחת מהן.
פרטיות לכל אחת מהן – משהו שלא הכירו כל חייהן כי חיו כאילו הן עדיין יחד באותו רחם שנשא אותן..
וכך סוכמה פגישת היעוץ המרתקת הזו – עם שרטוט על גבי תכניות הבית, של הצעה.
שתי סוויטות נפרדות, אבל עם אפשרות לשינוי עתידי, עבור מטפלת אם תחיה איתן או עבור מי שיחיו שם לאחר מותן:
הדלת של אחד מחדרי הרחצה הפרטיים – יכולה לעבור למסדרון וליצור חדר רחצה כללי ודלת נוספת תוצב מראש כך שחדר הרחצה השני יוכל לשרת שוב את שתיהן.
במינימום זמן והשקעה הדירה תחזור בעת הצורך לתפקד כמו דירת משפחה ולא דירת תאומות.
לאחר ההפתעה הראשונית הן שמחו – כי הן יודעות שהן לא באמת ישות אחת ולא כפילות.
כך לראשונה תהיה ביניהן הפרדה, שמעולם לא חשבו עליה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
.
*תמונות פרופיל משבוע הכפילים בפייסבוק בשנים קודמות וצילום עדכני של מרוה הרוש
