רות. סוף או התחלה?
היא מצאה את עצמה יושבת על המדרגות בחוף הים ובוכה.
מצאה את עצמה – כי היא בטח לא מבינה איך הגיעה והתיישבה דווקא שם.
בין כל האנשים שעוברים. במקום כל כך לא פרטי.
אבל היא ידעה שהיא בקריסה.
בוכה לעצמה בלב, ללא דמעות, מחזיקה את הראש בתחושת אבל גדולה מבפנים.
העצב מכביד עליה ברמה שהיא לא יכולה לשאת עוד.
ויאוש. היאוש היה קשה לפחות כמו הכאב.
לא היה לה כוח לדבר, וגם לא רצון.
חוץ מלהיעלם מהעולם לא היה לה שום רצון בכלל.
.
ישבתי עם הגבר בחוף באותו בוקר שישי שרבי במיוחד.
החום הכבד והמוחיטו הקר עיסו לי את המוח וטשטשו את גבולות המודע.
המילים והרגשות זרמו והציפו תחושות טובות, לצד צלקות ופחדים.
צחקנו המון וגם בכינו.
חשבנו שתיכף נלך. האלכוהול כבר שקע.
הקשר בינינו נראה כמו שביקשתי וחלמתי.
.
עליתי במדרגות החוף לשירותים, אולי עדיין לא לגמרי יציבה.
בירידה חזרה מצאתי אותה יושבת לבד על המדרגות ומחזיקה את הראש.
שני עובדי קפה החוף שבקושי מדברים עברית ניסו לדובב אותה.
היא לא רצתה כלום.
ישבה והחזיקה את הראש.
"שתית אלכוהול?" שאלתי אותה והיא הנהנה בראשה.
"הרבה אלכוהול?" היא הנהנה שוב.
"ישבת בשמש?" היה נראה שאין לה כוח ולא רצון אפילו להנהן.
ביקשתי מהעובדים מים עם קרח.
כוס שלמה שפכתי לה באיטיות על הראש וביקשתי עוד.
עכשיו נתתי לה לשתות.
"תשתי הכל" הוריתי לה.
ניסיתי לעזור לה לקום, לרדת אלינו לצל, אל השמשיות הנעוצות בחול.
לא היו לה שום רצון או כוונה לזוז.
שלחתי בשפה מעורבת ותנועות ידיים, את אחד העובדים אל הגבר, להגיד לו שלא ידאג, שידע איפה אני.
הגבר מיד הצטרף אלי ויחד העברנו אותה אל הצל, אל כיסא נוח.
היא התיישבה במבט קפוא. מחזיקה את עצמה.
הגבר בפרקטיות וענייניות שאל אותה לשמה, לראות אם היא בפוקוס.
איפה היא גרה, האם יש לה משפחה – אולי היא רוצה להתקשר למישהו.
שרידים מתקופת עבודתו כמציל, אי שם אחרי הצבא.
קוראים לה רות, ענתה במבטא כבד.
אולי רות המואביה, חשבתי לעצמי. זרה בארצה, בסמוך לחג השבועות ומי יעזור לה?
הגבר הביא מים קרים. לה ולי, גם אני הייתי זקוקה למים והוא הרגיש את זה.
ואז הוא התיישב בצד בסבלנות.
נותן לנו מרחב נשי.
ביקשתי את רשותה לעשות לה רייקי.
להטעין אותה קצת.
שנים שלא טיפלתי ברייקי. זה כנראה נשאר במהות.
הרגשתי שהיא מרוקנת לגמרי מאנרגיה.
שאלתי אותה על המבטא – איפה גדלה, האם ההורים שלה עלו יחד איתה.
עם הרייקי היא התחילה בהדרגה לדבר.
היא עלתה לבד, בעקבות חלום ציוני ומצאה כאן אהבה.
אהבה שהולכת ומתבררת כקשה ככל שעוברות השנים.
יש להם ילדים.
ישבו יחד בחוף, היא ובעלה ואז הוא הלך.
משאיר אותה לבד עם קושי וכאב.
"הוא מנסה להעניש אותך?" שאלתי אותה בישירות.
היא לא יודעת, מושכת בכתפיים בחוסר אונים.
הגיעו בשתי מכוניות. יש לה איך לחזור.
"יש לך לאן לחזור?" היא לא יודעת, מושכת בכתפיים,
מציינת שתחזור אל הילדים.
עוד רייקי ועוד כוס מים ברגישותו של הגבר ששוב התיישב רחוק מאיתנו, והמילים החלו לזרום.
הדמעות גם.
דמעות שלה ושלי מתוך הבנה עמוקה לכאב שלה.
כאילו זה היה בכי עלינו, הנשים, על זמנים קשים ובודדים.
"אני מבינה אותך כל כך" אמרתי לה.
וזה כל מה שהיתה זקוקה לו – מישהו שיקשיב ויבין.
מישהו לבכות איתו ואז אולי לדבר.
"הוא לא יודע איך לאהוב אותי" התחילה לדבר בקטעי משפטים שהתחברו לסיפור חיים שלם.
קשה, כואב. אבל גם עם רגעי אושר.
"את יודעת כמה אני מנסה?
"אני לא יודעת איך לגרום לו לראות אותי
"אני כבר מיואשת
"למה הוא אכזרי? אני מבקשת ממנו חיבוק והוא מסרב
"לא, הוא לא קנאי. לא מגביל אותי
"אולי כן קשה לו שאני מתפתחת ומתחזקת. אולי זה באמת סוגר אותו
"יש לי עם מי לדבר. יש לי חברות כאן, כל מי שמכיר אותו מתאהב בו
"אף אחד לא יאמין לי שהוא פוחד ממני, שהוא מרגיש לידי חלש
"אני לא יודעת למה אני צריכה שיאמינו לי
"הוא לא מסכים לקבל עזרה זוגית או טיפול
"אני יודעת שהוא אוהב אותי
"את יודעת כמה גלגולי חיים כבר היינו יחד? תמיד זה נשאר לא פתור. תמיד אנחנו חוזרים לגלגול נוסף ומלא סבל"
המשפט האחרון, על החיים שמעבר, על ההקבלה, הפתיע ולא ממש הפתיע אותי.
היא כבר דברה בחופשיות, היה ברור לי שיש בה רבדי רוח מודעים לחלוטין, שהיא לא פוחדת מזה.
החלטתי לדבר איתה בשפה שלה שגילתה בפני. לפתוח בפניה את האפשרויות שאני רואה.
"רות.. לפתור מערכות יחסים לא אומר דווקא להיות יחד עד שהמוות מפריד.
ופרידה לא אומרת דווקא שלא פתרתם.
כל האפשרויות פתוחות בפניכם. בפניך.
ואת אמיצה וחכמה.
לפתור זה להגיע להבנה והשלמה, להגיע למצב שקט בתוך עצמך.
מצב בו לא תכנסי שוב ושוב לאותו לופ כואב.
פתרון יכול להיות מתוך הפרדה, והוא יכול גם להיות שינוי מוחלט של הדרך בה אתם צועדים יחד בהמשך.
פתרון מצריך אומץ, כוחות וחשיבה חדשה משותפת.
להישאר כשהלב אומר לך ללכת – לא מהווה פתרון.
ללכת כשהלב אומר לך להישאר – גם לא פתרון.
לפתור זה להגיע לשלווה בתוכך.
הפתרון יגיע מתוך שאלות.
שאלות שאת תשאלי את עצמך פנימה ואת היקום החוצה.
כאילו החוצה.
כי כל התשובות נמצאות אצלך.
את רק תעזי ותשאלי, ודי מהר תדעי את התשובה.
תזכרי כל הזמן כמה את חזקה.
כל תשובה אצלך והיא תופיע כשתשאלי את השאלה המתאימה.
הנכונה מתוך הלב שלך."
היא הרגישה מחוזקת.
היא כבר נשמה לעומק.
שטפנו פנים בים והיא נסעה הביתה.
אל הבית שהקימה פה, אוקיינוס מעבר למולדת שלה.
בידיעה שהיא עדיין לא יודעת איך יראה ואיך יגיע הפתרון, וזה בסדר.
הגבר ואני גם נסענו.
שקועים במחשבות על קשרים בין נשמות.
ועל מקלחת.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
