מתנה או סכנה? סיפור עם סוף מותח
הם ישבו ודיברו ופתאום נפלה עליה אשכולית.
טוב שלא נפלה לי על הראש היא אמרה.
טוב שלא ישבנו מתחת לעץ קוקוס הוא אמר.
הם חייכו, אבל גם קצת נבהלו.
ופתאום היא הבינה.
מה שמקבלים בחיים - אפשר לבחור לראות כסכנה או כמתנה.
היא החליטה לראות בזה מתנה - סימן לברכה. לשפע.
.
נדיבות - היא הבינה פתאום.
נדיבות של הטבע.
האשכולית שנפלה עליה היתה סימן לנדיבות וזה מה שהיה חסר לה אז, כשהיו יחד.
.
היא ידעה שאם היא תבקש משהו – הוא לא יסרב.
אבל היתה חסרה לה יוזמה של נדיבות פעילה מצידו.
נדיבות רגשית.
לכאורה היה להם טוב יחד, הם איזנו זו את זה.
היא היתה יותר פלפלית, עם קוצים בתחת. צריכה דרמות והרפתקאות.
צריכה ללכת על הקצה, להרגיש את הלב משתולל.
כמו לשתות עראק בשלוק אחד בלי למצמץ.
שישרוף.
הצורך הזה בריגושים כבר סיבך אותה לא פעם בעבר.
הוא היה רגוע. שקט. שקול.
הוא צריך רוגע ושגרה – שעבורו היא מבורכת.
הצורך שלו ברוגע וראיית המצב כקבוע – אולי כבר גרמו לו לשברון לב בעבר.
הוא יותר טיפוס של בירה – לאט ובהתמדה.
.
היה ביניהם אמון, היתה אינטימיות, היתה חברות.
ואהבה.
אבל עם הזמן היא הרגישה שהיא דועכת.
שהכל ביניהם מאט והופך להרגל.
היו ימים שאפילו נעלבה.
היא הרגישה שהם כמו כתובים ביומן.
שזה כמעט מובן מאליו.
היא ניסתה לדבר איתו על מה שחסר לה.
הוא הקשיב, אבל לא ממש הבין וגם לא ידע ליישם.
היא לא הבינה אז את הצדדים שלה.
לא ידעה בזמן אמת לראות ולנתח מה יש בה, שגורם לצורך הזה באדרנלין גבוה.
רק ידעה שהאדרנלין שלה יורד.
הוא, שקיבל אותה כמו שהיא – גם הוא לא התעסק בניתוח הזה.
.
עכשיו, אחרי שנים בנפרד הם נפגשו שוב –
במקרה, שאיננו מקרי לעולם.
ממרחק השנים, היא ידעה לנתח גם את עצמה.
הם דיברו שעות.
בפתיחות.
בכנות ואומץ.
אין בהם פחד להיות לבד, טוב להם בלבד שלהם - זה עדיף בעיני שניהם על חיים בפשרה.
.
האם הם ידעו לגשר על הפערים בצרכים שלהם ויחזרו להיות יחד?
ימים יגידו ..
כך או כך – שניהם התרגשו מהמפגש הכן והעמוק ומכל מה שהביא איתו.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
