להתעורר מהסיוט..
"אני רוצה להתעורר מהסיוט" היא אמרה לי בעיניים עצובות.
"אני רוצה לחזור לחיים שהיו לי. החיים שחשבתי שהם רגילים ולא מעניינים.
עכשיו אני מתגעגעת לזה. מתגעגעת לשגרה שלא אהבתי"
לבי יצא אליה.
מבחינת גיל – היא יכולה להיות אמא שלי.
הם גידלו ילדים, חיתנו ילדים, גידלו נכדים.
יצאו לפנסיה, השתעממו..
היא תכננה לטייל בארץ, בעולם, אולי ללמוד משהו נחמד.
שכנעה אותו לפגוש קצת חברים, להיות קצת עסוק.
לא באמת עשו משהו מרגש עבור עצמם.
היא ראתה אותו מזדקן.
בהתחלה לאט, אחר כך בבת אחת.
גם הוא בטח ראה אותה מזדקנת, אבל הכיר אותה מספיק בכדי לשמור את זה לעצמו.
ואז הם החליטו לעבור דירה.
זה נראה להם דרמטי ומעורר.
לעזוב את הבית הגדול בעיר הרחוקה מילדיהם ולעבור לדירה קטנה בעיר גדולה שנראתה מלאה חיים.
הם מכרו את הבית.
קנו דירה והתחילו לחשוב מה יקחו איתם ועל מה יוותרו.
.
תהליך המיון והפרידה מחפצים אכן היה דרמטי ומעורר.
מעורר אימה בעיקר.
הפרידה מהרכוש שאספו במהלך החיים גרמה להם להרגיש חסרי כל.
המיון והאריזה התישו אותם.
עד המעבר עצמו, כבר היו בלי כוחות.
נראה היה שהם לא מוצאים את מקומם בעיר החדשה.
הם הפכו מפוחדים וחלשים.
חלו לסירוגין – פעם היא ופעם הוא.
כבר היו בטוחים שלא יסיימו לעולם לסדר את הדירה החדשה –
זו שלא הרגישה בית.
והם רצו הביתה.
.
"מה כן טוב במעבר הזה שלכם?" שאלתי אותה.
"אנחנו עכשיו ליד הילדים. הרבה יותר קל להם ולנו להפגש.
וגם לנכדים.
ובסך הכל הדירה החדשה שלנו יפה.
אם רק היינו כבר גומרים לסדר אותה.. וגומרים את כל התיקונים והעבודות.."
"את חושבת שתצליחו להתרגל לרעיון שעברתם, ולמצוא כאן את תחושת הבית שלכם?"
שאלתי ישירות..
היא לא ידעה לענות לי.
הבנתי שהם מתוסכלים ממהלך בלתי הפיך שעשו ופוחדים מהשינוי שפיזית כבר נעשה, אבל עוד לא עוכל..
לכן אני עניתי במקומה.
אמרתי לה שלדעתי הם עשו בשכל. שהם בחרו נכון.
שהפחד מהשינוי הוא טבעי ואנושי, ונעשה קשה עם השנים – בניגוד להגיון.
אמרתי לה שהבית החדש שלהם (כן, אמרתי בית ולא דירה) מאוד יפה.
גם מה שהעבירו איתם מהבית הישן יפה ומרגש.
כמה נגיעות קטנות יהפכו אותו למושלם עבורם.
שאלתי אם הם סומכים עלי..
כן, הם סומכים.
המסע להפיכת המבנה לבית החל.
אני בטוחה שמהר מאוד הם ירגישו בהבדל וירגעו.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
