יום הולדת מלחמה: פוסט תודה מורכב (ומורחב)..
"אתם רואים? צריך לסגור את המכסה של האסלה, לעלות, לדרוך עם רגל אחת על הכיור ולפתוח את הבויידעם.
ואז לעלות על הניאגרה ולמשוך את עצמכם למעלה לתוך הבויידעם פנימה.
להחזיק במסגרת ולטפס. כמו שאתם מטפסים על העצים בגינה.
את גדולה יותר, תעלי ראשונה ותעזרי לאחיך להכנס.
תמשכי אותו חזק בלי ליפול.
ואז תסגרו את הדלת, תתחבאו בין המזוודות והארגזים ותשבו בשקט בשקט עד שתהיו בטוחים שהמחבלים הלכו.
שקט מוחלט – שאף מחבל לא ינחש שאתם שם.
לא לדבר, לא להשתעל, לא להתעטש. גם אם צמאים נורא וגם אם יש פיפי.
גם אם הרגו אותנו. לא לבוא לחפש. רק לחכות בשקט"
כנראה כל מי שהיה ילד בשנות השבעים שמע מההורים את הטקסט הזה בווריאציה כזו או אחרת.
על מחבוא כזה או אחר.
גדלנו על סיפורי אימה וגבורה מחדירות מחבלים לישובים בארץ ועל ילדים ומבוגרים שהתחבאו וניצלו.
הסיפורים האלה צרובים בי.
ילדה של שנות השבעים שנולדה בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים,
שזוכרת היטב את מלחמת יום כיפור.
את ההאפלה ואת אבא הלוחם בקרב.
חמישים שנה עברו מהמלחמה האיומה ההיא כאשר הייתי בת חמש, עד שפרצה המלחמה האיומה הזו וזרקה אותנו בבת אחת למלחמות של צבא מול צבא, של לראות את הלבן בעיניים של האוייב, של לחימה רגלית פנים אל פנים. תחושה של סכין בין השיניים. של צורך להתחבא בבית שלנו מפני כוחות רשע.
מלחמה כמו המלחמות "האמיתיות" של שנות השבעים ומטה, כולל תחושת הכשלון והמחדל, פלוס תחושת בגידה עמוקה.
מלחמה מלוכלכת שנחתנו אליה פתאום מתוך חלום נעים על טכנולוגיה נקיה ועילאית.
כבר חודשיים מאז פרצה המלחמה שאני בתוך בועה.
מתפקדת, עובדת, נושמת, על אוטומט.
אולי הרגשות קשים מנשוא והורדתי עליהם מסך.
מסך שמבטל גם את תחושת הזמן.
מוצאת את עצמי בודקת כל כמה שעות – לא רק מה השעה, אלא איזה יום היום.
ומחשבות. המון.
אולי באמת הזמן עצר? הרי כשמזיזים לנו שעוני חורף וקיץ, אין לנו שעון אנלוגי לאמת את התזוזה..
מה שהיה בחגים השנה, רק יום לפני המלחמה – מרגיש כמו לפני נצח.
מחשבות על זכרון.
על אסוציאציות.
על שרידות.
כשעברנו לבית שאנחנו גרים בו עכשיו והילדים שאלו בפליאה מה הדלתות הקטנות ליד התקרה –
הצחיק אותם לגלות את חלל האיחסון הגבוה ואמרו מיד שצריך להשאיר את הבויידעם ריק כדי שאפשר יהיה להתחבא בו אם הגרמנים יבואו.
ואז ביקשו לראות כמה אנשים יכולים להכנס אליו. ואיך.
גרמנים - חשבתי לעצמי. קפצנו עוד דור אחורה אל אנה פרנק...
נזכרתי בתידרוך של ההורים אז, לי ולאחי בשנות השבעים.
בכל בית שנכנסתי אליו מאז ועד היום - אני בוחנת דרכי מילוט ומקומות מסתור.
זה אוטומטי עם הכניסה.
והבנתי שזו לא רק אני בדור הזה. כולנו.
אבל הילדים שלי? הם לא יודעים כמעט כלום על התקפות המחבלים הרצחניות בתוך ישובים ובתים בשנות השבעים. מאיפה הרעיון להתחבא? מאיפה המחשבה שמישהו יכול לחדור אלינו הביתה?
אולי זה בכלל לא קשור לזכרונות הקשים שלנו כילדים? אולי זו פעולה הישרדותית כלל אנושית?
אם כי אני בספק אם ילדים בשווייץ חווים את זה..
אולי זה הזכרון הקולקטיבי שלנו כישראלים?
יש דבר כזה זכרון קולקטיבי?
או מיטען זכרון גנטי?
אולי זכרון של הנשמה?
ותחושת השייכות מה איתה?
אני שזרקתי את הדגל אחרי רצח רבין כי לא הרגשתי חלק, עכשיו תליתי דגל.
ולקחתי שאכטה מסיגריה אחרי 20 שנה שלא.
ומבינה שצריך כאן לעבוד – להתחיל כמעט מההתחלה.
ובא לי נס (לא המשקה. בשתיה מעדיפה קפה שחור. או עראק).
מפה לשם..
וללא תחושת זמן להאיץ בי...
עברו יותר משבועיים מאז יום הולדת חמישים וחמש שלי,
ועדיין לא הודיתי למברכים הרבים במדיה.
משפחה, חברים, לקוחות (מערבבת חופשי) שבאו והתקשרו בכל דרך אפשרית כדי להזכיר לי אהבה.
הרחבתם לי את הלב.
תודה.
בצילום: מחוויות המלחמה, כי מי לא עשה ברהנו על איזה כביש לפחות פעם אחת?
