בתים מבפנים, מתים מבפנים

"היי, אתה בסדר?" הערתי את הנער עם הציציות שישן ליד טרקטורון, על הדשא בין הכביש לפארק הירקון.

הרגליים שלו היו מורמות על הטרקטורון הקטן והקסדה חבוקה חזק בין ידיו על הבטן.

ראיתי אותו מרחוק כשהתקרבתי בריצה.

זה היה מראה מבהיל – מרחוק הייתי בטוחה שנפגע בתאונה.

רק מקרוב ראיתי שהוא נושם.

שתי נשים שהלכו שם לפני, התרחקו מהמקום. כנראה פחדו.

"היי, אתה בסדר?" הערתי אותו במגע קל בכתף.

הוא נבהל.

"שתית?" שאלתי אותו.

"לא לא מה פתאום. נשבר לי ההגה בטרקטורון" ענה לי והתיישב.

"כמה זמן אתה פה?" שאלתי אותו.

הוא שאל מה השעה. מסתבר שישן ככה שעתיים.

לפני שנגמרה לו הסוללה, הספיק להתקשר לאבא שלו.

העיר אותו.

בהתחלה חשב להתקשר לאמא שלו, אבל הבין שאם היא תצטרך להעיר את אבא שלו – זה היה יותר גרוע.

הוא החליט לקחת אחריות ולהתקשר אליו בעצמו.

לספוג את הכעס.

"זה לא שהוא תמיד כועס, את מבינה? זה שאף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא יכעס.

לפעמים בגלל משהו מוצדק, לפעמים סתם פתאום".

התיישבתי לידו על הדשא.

"לך תשתה בברזיה, תשטוף פנים, תתאושש קצת. אני אשמור לך על הטרקטורון" אמרתי לו.

הוא הלך ברצון וחזר אחרי שתי דקות. הברזיה היתה די קרובה.

ראיתי אותו מסתכל בנערים שהתאמנו במגרש הכדורגל בשעת הבוקר המוקדמת הזו.

"איזה כיף להם" הוא אמר כשחזר. "אין להם דאגות על הראש. יכולים להגיע בשש בבוקר לאימון כדורגל ואחר כך להתקלח וללכת לבית ספר. אצלי זה אחרת. אני עוזר לאמא בבוקר כדי לא להעיר את אבא. לפחות שהבקרים יהיו רגועים"

"אבא כעס כשהתקשרת וסיפרת לו שנתקעת עם הטרקטורון?" שאלתי.

"הוא לא נשמע כועס, אבל הוא לא בא עד עכשיו. נראה לי הוא מעניש אותי" ענה בכנות.

והוא המשיך לספר, שיתף אותי במה שישב לו על הלב.

"לפני כמה שנים הבית שלנו השתתף באירוע של בתים מבפנים.

באמת יש לנו בית יפה.

הגיעו המון אנשים, החמיאו למעצבת ולאמא שלי שזרמה איתה ככה וסמכה עליה.

אף אחד לא ידע שיש בתים שמתים מבפנים.

אבא שלי אמר את זה.

כשהסתיים האירוע וכל האנשים הלכו הוא אמר שצריך להחליף לזה את השם מבתים מבפנים למתים מבפנים. הוא צחק. אני ואחותי ואמא לא צחקנו בכלל. טוב אני ואחותי עוד היינו קטנים ולא הבנו שזו בדיחה כזו. שהוא חייב לתקוע בדיחות מפחידות כדי לעזור לעצמו להתגבר.

היום אני חושב שאין באמת דרך להתגבר. רק לעבור עוד יום ועוד יום בלי למות מבפנים"

"ואמא? היא גם כועסת לפעמים?" שאלתי אותו.

"אמא לא יכולה להרשות לעצמה לכעוס. היא הבן אדם עם הכי הרבה סבלנות שאני מכיר.

כאילו שהיא צריכה לתת לנו פיצוי על הכעסים שלו אז היא כל הזמן עם סבלנות. בשביל שניהם" הוא ענה. ככה במשך דקות ארוכות ישבנו על הדשא, שני אנשים זרים.

נער עם כיפה, ציציות וטרקטורון שבור ואני – מתכננת ומעצבת פנים שמתעניינת כבר שנים בתחושת השייכות של האנשים. אבל את זה הוא לא ידע.

התקשרנו לאבא שלו מהטלפון שלי.

הוא הגיע תוך כמה דקות.

אמר שהמיקום שקיבל מהבן לא היה תקין והוא מסתובב כבר יותר משעתיים סביב פארק הירקון ומחפש.

היה לו תרמוס עם קפה, כי חשב שהבן שלו שתה ולא ידע אם יצטרך להמשיך לנהוג על הטרקטורון עד הבית. עכשיו ראה שצריך גרר או טנדר להעמיס אותו.

"חשבתי שלא תבוא. שתתן לי להתייבש קצת" אמר הנער לאבא שלו בעיניים נוצצות מדמעות.

"אני יודע. אבל הנה באתי" ענה לו האבא בשקט והשפיל מבט.

"זה ילד מלאך" אמר לי האבא. "לא מגיע לו הכעסים שלי. לאף אחד לא מגיע" הוסיף.

הצעתי להם לשמור על הרכב ועל הטרקטורון שעמדו זה לצד זה על הדשא ושילכו לכמה דקות להסתובב בפארק. לנשום קצת. להירגע.

הם הלכו. וראיתי אותם עוצרים ומתחבקים.

חיבוק כזה של גברים. עם טפיחות על השכם.

ראיתי שאבא שלו אוהב אותו גאה בו.

לא שאלתי על הסיבה להתפרצויות הזעם הבלתי צפויות.

רק הקשבתי למה שרצו לשתף.

בתים מבפנים, מתים מבפנים.

אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בבית הפיזי או בבית הרגשי של אדם אחר.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב