פורים שפיל
אבא של רוית נפטר יומיים לפני פורים.
בבוקר שלחה את הילדים לבית הספר עם פיג'מה חגיגית לכבוד יום הפיג'מות המסורתי בישוב שלהם, בעשר בבוקר קיבלה את ההודעה ובשעה 13 אספה אותם מהשער עם המונית לכיוון שדה התעופה.
בתיקי הגב שלהם שמה בגדים ולקחה עבורם מעיל חם, במילא לפניהם כמה שעות טיסה – שיטוסו בפיג'מות עם כרית ביד. היא כבר תמצא להם שמיכות במטוס..
אבא שלה חזר לגור בלונדון כשיצא לפנסיה. בשכונה בה נולד וגדל.
אמא שלה נפטרה כשהיתה בת שלוש. אחרי שנתיים אבא שלה התחתן שוב עם מי שגידלה אותה עד גיל 15 וקראה לה אמא ואז נפטרה גם היא. פתאום,
משאירה אותה – הילדה שלו, נטושה שוב, והפעם בגיל התבגרות סוער במיוחד ועוד שני ילדים מנישואים קודמים שלה שהיו כבר גדולים.
אבא שלה לא יצר יותר קשרים רומנטיים, לפחות לא שידעה עליהם.
אולי פטירתה של אמה השניה שהיתה נטישה שניה, הנביטה בה את הרעיון שאסור להתחתן.
שנישואים דינם להסתיים פתאום, בנטישה. בכלל זוגיות לא היתה עבורה משהו להסתמך עליו.
רוית ידעה בערך מנקודה זו בחייה שיהיו לה ילדים רק שלה. ללא בן זוג בחייה.
בשלבי הכעס על פטירת אמה השניה, היתה מטיחה באביה שהוא רוצח אותן.
כי מה הסיכוי ששתי אמהות ימותו להן סתם פתאום מדום לב, ללא התרעה מוקדמת.
למעשה גם המשטרה חשדה בכך.
אבל לא היו הוכחות. לא נמצאו ראיות בשום בדיקה שנערכה בגופות ולא בבית.
אבא שלה החליט שלא יהיה יותר בקשר זוגי -
אולי מטראומת החקירה, אולי בגלל החשדות והכעס שלה נגדו.
אולי לא רצה גם הוא להינטש שוב. אולי גם עבורו זה היה כואב מדי.
היא האמינה לכאב שלו והאמינה לאבל הכנה בו שקע כל פעם מחדש ועדיין נשאר ספק בליבה.
היו תקופות שהסתובבה עם מכשיר הקלטה בכיס, בטוחה שירצח גם אותה.
היו תקופות שריחמה עליו בכל ליבה והאמינה לחפותו.
כאשר עבר ללונדון – רוית לא היתה בטוחה אם זה מקשה עליה או מקל.
היא הרגישה אשמה במידה רבה, שלא היתה לו בת טובה ומכילה וגם הבינה את הצורך שלו בתחושת שייכות, במקום בו גדל, בשפת אמו וברחובות המוכרים לו.
היא ידעה שהוא חוסך ממנה במודע את שנות זקנתו ואת השאלה אם תטפל בו, אבל גם מתרחק ממנה ומילדיה – שטרם נולדו.
במטוס ישבה אפופת מחשבות, שאולי לא יכול היה לשאת את החשד והפחד שלה ממנו.
אולי הרגיש? אולי ידע שזה מה שהיא חושבת עליו?
המחשבות הכאיבו לה מאוד.
הגבירו את תחושת האשמה.
עם הילדים היתה מגיעה אליו ללונדון לפחות פעמיים בשנה.
הוא עצמו לא חזר לארץ מיום שעזב. כל השנים חשבה שהוא פוחד להיעצר. פוחד מראיות חדשות בתיקים שנשארו לא פתורים מבחינתה.
בכל זאת היה רופא שיניים עם גישה לכל מני חומרים שיכולים לדמות דום לב ולהרוג.
רק במטוס התחילה להבין את גודל העוול שעשתה לו.
אבל איזו שליטה יש לה על המחשבות? על הפחד?
רוית התחילה להבין את תחושת הנטישה שחשה גם כלפיו כשעזב כאן הכל והשאיר ירושה בידיה בעודו בחיים, אבל בארץ רחוקה. לא מבין שזה לא היה מה שהיתה זקוקה לו.
ואולי ההימנעות שלה מזוגיות נובעת מפחד שהיא עצמה תנטוש?
היא שמה לב בכנות שיש בה כעס כלפיו שקלקל לה ולילדים את החג השמח שלהם, שאהבו כל כך.
"פורים שפיל" היה השם בו נהג לקרוא לעדלאידע ולימים בהם הלכה מחופשת לבית הספר.
בפורים אבא שלה העצוב ניסה להיראות שמח.
הציע לה לשתות וויסקי משובח גם כשהיתה צעירה מדי לאלכוהול.
פורים היה המועד היחיד בו ראתה אותו מעשן. בשרשרת.
ואחר כך משתעל את עצמו לדעת במשך שבוע.
"פורים שפיל" היה ההצגה שלו מולה, הניסיון לייצר לה בית שמח.
ניסיון כושל יש לאמר, שהפחיד אותה אפילו יותר.
בהלוויה שנערכה למחרת בגשם זלעפות, הטיחה בו כאשר הקהל הקטן התפזר "פורים שפיל עשית לי. כל הכבוד פאפי. פורים שפיל איט איז. קיבלת את תשומת הלב שאותה רצית. אם הילדים יהיו חולים מהמבול הזה אני לא אסלח לך לעולם".
.
בפגישה איתה כשנה אחר כך, דיברנו על שילוב גוונים וחומרים מרגיעים. מפחיתי חרדה.
בית שיהיה שונה מהבית בו גדלה. בית שלא משלב חפצים וזכרונות מהעבר שלה – כי זה מה שהיתה צריכה באותם ימים.
עוד שנתיים אחר כך, לקראת פורים, שלחה לי צילום של מנורה וכורסא של פאפי שלה – ששילבה אצלה בבית החדש. שלחתי לה חזרה חיבוק גדול והבטחה לבקר.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
