ובסלון אני רוצה נדנדה!
"ובסלון אני רוצה נדנדה.
לא ערסל ולא ביצה תלויה – נדנדה.
נדנדה של פעם, עם לוח מעץ שיושבים עליו.
זה החלום שלי.
ועכשיו בטח גם את תגידי לי שאני מצחיקה וילדותית.."
"קודם כל מצחיקה וילדותית, או ילדית, הן תכונות שהלוואי שהיו משתמרות אצל כולנו.
מאיזשהו גיל, אנחנו מחליטים להיות מבוגרים רציניים ומאבדים את שמחת החיים לטובת (או לרעת) עול החיים.
שם אנחנו מתחילים להזדקן.
זו לא הכרונולוגיה שפועלת לרעתנו, אלא ההחלטה שלנו שהגיע הזמן רק להתקיים, כמו שמישהו פעם ציפה מאיתנו ולהפסיק לחיות.
והגוף שומע – הוא מציית ונכנע ומתחיל לדעוך.
וככל שהגוף דועך, ככה אנחנו מעניקים לו פרס של צומי - הקשבה ודאגה.
ואז הגוף והנפש מבינים שטוב לדעוך.
זה ממש כמו לתת תמריץ על התנהגות שלילית לילד.
לתת לילד את תשומת הלב ומלוא ההקשבה, כשהוא צורח על הרצפה בסופר
וככה אנחנו מלמדים אותו שזה מצויין לצרוח על הרצפה בסופר ושזו הדרך לקבל מה שהוא רצה.
אז מבחינתי, זה שאת מצחיקה ומרשה לעצמך התנהגויות שנחשבות של ילדים – זה מעולה.
אבל חייבת לשאול – למה דווקא נדנדה מכל משחקי הילדות?"
היא חייכה. סיפרה שהילדים שלה מעולם לא עשו לה בושות בסופר ועכשיו גם הנכדים לא.
היא חושבת שזה בגלל שלא אמרה להם הרבה פעמים לא.
ההעדפה שלה היא לענות כן.
ואם זה לא – אז זה מגיע עם נימוק ברור.
אני חושבת שזה מעיד כל כך שהיא מתייחסת אל ילדים כבני אדם שגדלים ולא יצורים פחותים שצריכים עוד ללמוד ולהתקדם כדי להגיע לדרגת הבנה של מבוגר.
וגם כי היא מבינה אותם. בעיקר רוצה להבין ולא לשלוט בהם.
"בעיני נדנדה זה מקסים.
אבל למה דווקא נדנדה? מה היא מסמלת עבורך?" שאלתי
"כשהייתי ילדה שנאתי נדנדות.
נדנדות עשו לי בחילה.
ועשו לי צמרמורת בקודקוד.
לפעמים מגן השעשועים הייתי הולכת הביתה לישון עד הבוקר.
המון שנים הצלחתי להתחמק מנדנדות עד הלימודים.
באוניברסיטה, באחד הקורסים למדנו על המערכת הווסטיבולרית ועל ילדים שנמנעים מפעילות פיזית
ופתאום הכל התחבר לי.
הנדנדות, השנאה לספורט, ובעיקר התיאוריות שפיתחתי לעצמי סביב כל זה על עצמי ועל תנועה בכלל.
החלטתי ללמד את עצמי להתנדנד.
בתור התחלה – החלטתי לעבור בדרך הביתה ליד גן השעשועים.
כך במשך שבוע ראיתי את ההנאה של הילדים וגם הורים שלפעמים מגניבים רגע התנדנדות.
ואז התחלתי ממש בהדרגה להתנדנד.
בהתחלה רק ישבתי.
אחרי שבוע אולי – התחלתי להתנדנד כמה שניות בלבד.
אחרי עוד שבוע הגעתי לעשר שניות. וככה זה נמשך חודש.
רק אחרי חודש העליתי מינון לעשרים שניות.
והיום –
היום אני מכורה לנדנדות.
נכנסת לכל גן שעשועים שנקרה בדרכי ומתנדנדת.
לפעמים כועסים עלי שאני תופסת תור של ילדים ולפעמים מוחאים לי כפיים.
בינינו? אולי התמכרתי גם למחיאות הכפיים..
אז נראה לי שהגיע הזמן שתהיה לי נדנדה משלי.
עם ההתמכרות למחיאות כפיים אני כבר אחשוב איך להתמודד"
היא צחקה.
עם גומות חן.
עם עיניים זוהרות.
ברור שהנדנדה נכנסה אליה הביתה,
אל פינת האוכל הרחבה מול המטבח – שם היה לה יותר מקום לתפוס שוונג.
ובחצר שלה מיקמתי מעגל נדנדות משפחתי.
ומה במשרד? זה עדיין בדיונים..
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
