ברוכה הבאה ליום הראשון של שארית חייך

''ברוכה הבאה ליום הראשון של שארית חייך''

.

כך אמרה לה היפה המוארת הזו, אחרי הלילה הראשון שלהן יחד.

היא היתה מוקסמת מהתעוזה, מהבטחון.

היא ידעה בדיוק על מה המוארת דיברה.

גם היא הרגישה כך, אבל לא היתה מעלה על דעתה להסגיר רגש.

בטח לא בשלב כל כך מוקדם ביחסיהן.

החיים לימדו אותה שבכל פעם שהיא מביעה בטחון כלשהו בעתיד,

העתיד נהרס לה.

והיא לא רצתה שהעתיד יהרס לה יותר.

לא היה לה כוח לעוד "אודישנים", כפי שהיא קראה לזה.

ובעיקר לא היה לה כוח לעוד אכזבות.

.

היא עייפה מאפליקציות של הכרויות.

ממניפולציות של הכרויות.

שום דבר לא נראה לה אמיתי.

פעם קבעה דייט עם מישהי שנראתה מתאימה לה בול –

וכשהיא הגיעה, היה נדמה לה שסבתא שלה הגיעה.

תחושה כללית של שקר, של זיוף, של אופורטוניזם.

ומצד שני – הפחד לפספס.

להפסיד את האחת בשבילה.

התחושה שבעולם האמיתי לא נשארו יותר פרטנריות פוטנציאליות.

"זו המחלה של הדור שלכן", אמרה לה אמא שלה.

"אולי אמא, אבל זו המציאות שלי", ענתה ביאוש.

.

היא נתנה צ'אנס אחרון לאפליקציות.

נקבה בתאריך של עשרה ימים למחיקה של כל הטכנולוגיה השקרנית הזו.

עשרה ימים, כי בשבוע פחדה לפספס.

.

ואז, יומיים לפני המועד האחרון - באה המוארת.

והעירה לה באורה את כל הפחדים, וכל החששות, וכל התקוות.

.

כן נכתב הסכם. כן נקבעו בטחונות – כי פחד אצלה הוא לא בר חלוף לחלוטין.

בפגישת היעוץ שקיימנו, אמרתי להן שלדעתי וממרום נסיוני וגילי, בכל מקרה כדאי לעשות את הבירוקרטיה הבלתי רומנטית בעליל הזו, ואז לשים אותה באיזו מגירה.

או אולי להיפך?

אולי בטחונות והסכמים הם משהו שראוי לתלות על הקיר?

בצורה מרומזת, ללא הפרטים הטכניים. רק את הכותרות.

מסכימות. בטוחות. מאושרות.

.

הבית שלהן הוא בית פורח.

הקומה הגבוהה נותנת תחושה שהוא פורח באויר, אבל גם מעוגן היטב כמו גבעול לקרקע.

זה בית מלא צמחיה וצמיחה.

וביתיות. ותקווה.

.

לחייכן!

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב