אין דבר כזה צבעוני מדי

הזהירו אותי שיהיה לי קשה במרוקו.

הריחות, הצבעים, הצפיפות, הבשר התלוי על ווים.

הרעש, העוני, הקוסמים, המחללים לנחשים, הקופים הקשורים בקולר.

מרוקו אינטנסיבית, ואת עכשיו בתקופה רגישה,

אמרו לי.

.

אני רק ידעתי שאני חייבת חופש.

חייבת להגיע למקום אחר.

אפריקה היא אהבה שלי כבר שנים,

אבל אל פנים היבשת לא הייתי נוסעת עכשיו.

מרוקו נראתה לי מעניינת. אקזוטית.

.

מרגע שכף רגלי דרכה מחוץ לשדה התעופה, הלב שלי,

שהגיע לשם סגור, הלך ונפתח.

ככל שנכנסתי יותר לסמטאות הערים והשווקים,

הרגשתי יותר ויותר בבית.

אולי כי גדלתי בירושלים, אולי כי התדר מדוייק לי,

שחררתי מעלי משאות מיותרים, מעיקים, ובהדרגה התחברתי חזרה אל עצמי.

.

מקצב התופים הגדולים בכיכרות, נכנס אל מקצב הדופק שלי.

כבר בלילה הראשון שם, מרוקו נטמעה בחלומותי.

.

לא הרגשתי פחד וגם לא זרות, אלא שייכות ההולכת ומתרקמת.

כמו לחזור אל נופי ילדות מלאי רגש.

כמו לחזור הביתה.

.

לא עלו שאלות כמו – מה מתאים ומה משתלב, מה מסוכן ומה בטוח, לא עלו לבטים.

כאילו החוויות הגיעו אל החושים ודילגו על המוח.

.

כמתכננת ומעצבת אני מתמודדת הרבה עם שאלות של לקוחות.

וכאן לא היו שאלות.

הכל היה נכון.

.

ואז הבנתי.

אין דבר כזה צבעוני מדי.

כמו שאין דבר כזה מתוק מדי,

כמו שאין דבר כזה לאהוב מדי..

העין רואה צבעוני, המוח אומר "מדי. מה יגידו? ומה אסביר לאורחים?"

הלשון טועמת מתוק, המוח אומר: "מדי. מה עם בדיקות הדם? ומה אסביר לחברה הספורטאית?"

הלב אוהב, המוח אומר: "מדי. מה אם יעזבו אותי? ומה אסביר לאגו?"

.

כל דבר במידה – היא אחת ההנחיות החונקות ביותר לחיים.

למה במידה? מי מודד? מי מאשר את המדידה?

למה כל הזמן ההיסוס המחושב הזה?

למה לא עד הסוף ובכל הכוח?

לכאורה הכוונה היא למנוע תסכול. לעשות מעט ממה שאנחנו רוצים.

אבל זה מתסכל!

לא עדיף לעשות מה שבא לנו ואם יהיו השלכות, נתמודד?

לא עדיף להשאר מחוברים לרגשות ולתחושות שלנו?

להאמין לעצמנו?

לקחת את הצ'אנס?

באמת, מה כבר יכול לקרות?

(כמובן שלא מדובר במה שפוגע באחרים או בעצמנו).

.

מרוקו מרגשת ומרתקת.

בא לי לעבור לחיות שם.

ותכלס – הבית שלי מעולם לא היה מאופק. תמיד עד הסוף,

בשילובי צבעים, סגנונות וחומרים שבדכ נחשבים לבלתי אפשריים..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב