איך חוזרים?
"לא יודעת איך אני חוזרת לעצמי" היא שיתפה אותי כשנפגשנו לעצב לה משרד ביתי.
המלחמה תפסה אותה לא מוכנה.
נכון – כולנו נתפסנו לא מוכנים. נגמר הכוח לדבר על עד כמה שלא היינו מוכנים בשום מובן.
אבל היא הרגישה שפינצ'רו לה את הענן. ממש כך.
וממרומי הענן היא צנחה בבת אחת אל קרקע בוערת.
בדיוק חודש קודם חתמה על חוזה שכירות ללשכה משלה בתוך משרד עורכי דין גדול.
סוף סוף עשתה את הצעד הנועז אל עצמאות.
רכשה מלתחה שלמה של בגדים יפים ונעליים אלגנטיות לימים של הפגישות במשרד ולימים של ייצוג בבתי המשפט.
היא מסגרה מחדש את התעודות והתמונות באופן שיתאים לריהוט שכבר היה שם וכרכה את מכתבי התודה מלקוחות לספר עבה ומרשים.
ביום ראשון למחרת החג היה אמור להיות טקס תקיעת מזוזה עם כל המשפחה והלקוחות, חלקם ממשפטים די מפורסמים בהם השתתפה בשנותיה הרבות כשכירה במשרד עורכי דין מצליח,
הזמינה כיבוד ומתנות קטנות ממותגות בכלי הגשה חדשים, וחיכתה בהתרגשות גדולה לצאת שמחת תורה כדי לתזכר את כולם על חנוכת משרדה שהיתה אמורה להחגג למחרת.
ואז מאוד מוקדם בבוקר שבת – אזעקות.
בהתחלה חשבה שאלה אזעקות שווא.
לא קלטה את ההודעות הכתומות שכיסו את כל מסך הטלויזיה בממד.
אבל די מהר התעשתה.
הילדים שנבהלו מההשכמה הלחוצה ורצו לממד, כולל בעלה שבמצבי לחץ נדמה לה שגם הוא בעצם ילד שהיא צריכה לתפעל, עכשיו הביטו ביחד איתה המומים בדיווחים המזעזעים שהתחילו לזרום אל אולפן החדשות הריק שהלך והתמלא.
כל אחד מהם אימץ מנטרה משלו.
בעלה חזר שוב ושוב על המנטרה "חארות. כבשו אותנו"
בן אחד מלמל בפליאה לא נגמרת "וואט דה פאק" והבן השני חזר על "אין מצב".
בבדיחות הדעת הוא שאל פתאום אם לא יהיה לו מבחן למחרת – אבל זה לא הצחיק אותה.
היא ישבה בשקט מול המסך, בממד שהיה חדר המחשב של הבנים והרגישה איך הדם אוזל לה מהגוף,
החמצן נגמר מהריאות והיא עוברת לנשימות רדודות ומהירות.
זה היה אמור להיות סוף סוף תורה לפרוץ את תקרת הזכוכית שהציבה לעצמה בעבודה.
בעלה כבר עשה את הקידום שלו, הילדים גדלו ובקרוב יסיימו תיכון.
למחרת שמחת תורה – היה צריך להיות תורה.
תורה לחשוב על עצמה.
חתיכת שמחה ארגנו לה..
מהממד עברו לסלון. נשארו לשבת יחד כל השבת, מול המסך.
לא היתה שבת כזו של יחד שהיא זכרה בעשור האחרון.
ככל שעברו השעות היא הבינה שזה לא ייגמר.
לא רק לא ייגמר בטוב אלא לא ייגמר בכלל. לעולם.
היא כבר הפנימה שקורה משהו שלא נוכל להתגבר עליו, כאנשים וכמדינה.
שהתודעה והאמונה קרסו, שהאידאולוגיה לא החזיקה, שהביטחון התערער, שהם – אנחנו כולנו חווים נטישה ברמה השרדותית ממש.
לאורך השבת היה ברור שהחגיגה שתוכננה למחרת תתבטל.
למחרת, במקום לחגוג את תורה היא ביטלה את חוזה השכירות ללשכה.
כל מה שהיא רצתה היה להשתבלל. להישאר בבית, לשמור על הילדים.
כן, גם על בעלה הילד.
חודש שלם היא כמעט לא עבדה, היתה בבית – לבשה טריינינג אלגנט, כפי שבעלה הגדיר אותו, שהיה הכל חוץ מאלגנט.
לא עשתה כמעט כלום חוץ מלבהות בחדשות האינסופיות.
אחרי חודש היא התחילה לעבוד קצת.
קצת פגשה חברות, קצת אירחו משפחה, אבל בלי שמחה. בלי התלהבות.
החייכנות שלה נעלמה. האנרגיות כבו, הרגשות הפכו קהים, אטומים.
על סקס אין בכלל מה לדבר. אין לה בכלל חשק – שיתפה בכנות.
כאילו היא רדומה. על אוטומט.
המלחמה הזאת סגרה אותה.
לא היו בה פחד או שנאה וגם לא אהבה, כמו ביום הראשון המפתיע.
לא נשאר בה כלום.
אחרי שלושה חודשים, בהם הלכה להלוויות, חיזקה משפחות, התנדבה בחקלאות בישלה וכיבסה למפונים וחיילים, היא הגיעה להחלטה מושכלת - לחזור לחיים.
עם הרגשות העמומים עדיין, החליטה לחזור לעצמה.
זו תהיה "עצמה" אחרת. לא מה שהיתה קודם. חיצונית אולי דומה.
כך או כך היא החליטה לנצח.
היא חייבת לחזור לפיתוח הקריירה. חייבת לחזור לעזור מקצועית לכל מי שזקוקים לה.
חייבת לחזור לתפקד כאמא וכבת זוג על מלא. כאשת משפחה וכחברה.
חייבת להכריח את עצמה להיפתח בהדרגה.
גם המשפחה שלה זקוקה לה.
שום דבר לא ימחוק את מה שקרה ושום דבר לא ימנע ממנה להיאבק למען החזרת החטופים ולהקים את המדינה מחדש. כן מחדש - והפעם כמו שצריך.
היא הרגישה אפילו שזו חובתה כישראלית. חובתה המוסרית כלפי סבא וסבתא שלה שנתנו את חייהם לבנות פה מדינה וחובתה כאמא המשמשת דוגמא.
ואז היא הזמינה אותי.
היא החליטה שהטוב ביותר עבורה ועבור המשפחה יהיה שהיא תעבוד מהבית.
אמנם הגיע תורה, אבל המשפחה תהיה ראשונה בסדרי העדיפויות.
בעבודה מהבית תוכל להיות מחוברת לאנשים שהיא אוהבת - לתמוך, להרים, לעודד ולהיכנס למצב של יצירה מחודשת.
המשרד הביתי שלה יהיה קרוב לדלת הכניסה כדי שהלקוחות לא יסתובבו באיזורים המשפחתיים.
מבנה הבית איפשר לייצר לה חדר עבודה עם שירותים ופינת קפה מבלי לנגוס הרבה מהמרחב.
הכניסה לבית תשאר מזמינה לאורחים ומספיק רשמית ללקוחות. ההפרדה אפשרית.
המשרד ישדר אמינות אך גם רכות וביתיות, איך אומרים? "ברוח התקופה". והתקופה כנראה לא תחלוף במהרה ובטח לא הרוח שהביאה איתה.
מגמה של מעבר לעבודה מהבית שהחלה בתקופת הקורונה, מתחזקת ומתחדדת עם המלחמה, והיא כאן כדי להשאר.
המשפחתיות מקבלת דגש, הבתים הופכים למקומות מפגש ושותפויות מתחזקות.
הגבולות בין איזורים ושעות מיטשטשים, הילדים וההורים מתחברים וחולקים הרבה יותר, חיים יחד. באמת יחד. זה נותן בטחון.
תחושת השייכות מקבלת מימדים עמוקים נוספים.
וכך גם הניצחון. והכאב. והמאבק.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
