הבונים החופשיים

"מי אתם?" שאלתי בחיוך כשהם עמדו לידי בשדה התעופה של אתונה.

הם היו שני זוגות שלבושים ממש זהה, בגילאי 65 פלוס מינוס.

אנשים יפים. מטופחים. רואים שיש להם כסף וגם נחת. רגועים כאלה.

הגברים בג'ינס, חולצת טריקו בצבע קרם וחולצת ג'ינס ליווייס ארוכה פתוחה מעל.

הנשים בבגדים שחורים די צמודים עם סריג ורוד פוקסיה בוהק, קשור ברישול מתוכנן על הכתפיים.

ניתן היה לראות ששני הזוגות מאוד קרובים. רגילים להיות יחד.

אי אפשר היה לנחש מי מהם נשוי זו לזה.

ארבעתם דיברו יחד, עמדו יחד, זזו יחד. ארבעתם חברים קרובים מאוד. זה היה ברור.

הם היו מופתעים מהשאלה שלי ומהשהייה שלי לבד בשדה תעופה בדרך לארץ.

ארבעתם הסתכלו עלי יחד, ממש באותה הבעה.

הנשים התעשתו ראשונות.

"מה?" שאלה אחת, "את מדברת איתנו?" שאלה השניה.

הגברים שתקו.

"כן" אמרתי להם. "אתם אחים? או קרובי משפחה? אתם לבושים אותו דבר בדיוק, אתם מדברים יחד, אתם נראים מאוד קרובים"

עכשיו הם צחקו.

"כולם מסתכלים עלינו, כמעט אף אחד לא מעז לשאול"

ואז הם סיפרו לי.

הם שכנים כבר עשרות שנים.

התחתנו באותה תקופה, גידלו יחד ילדים, קברו יחד הורים.

לשתי הנשים קוראים רותי. רותי 1 ורותי 3 לפי הדירות שגרו בהן בהתחלה.

הגברים אבי ויורם.

בבית הראשון גרו דירה מעל דירה. דירה 1 ודירה 3.

ואז דירה 4 התפנתה ורותי 1 עם אבי עברו אליה – דלת ליד רותי 3 ויורם.

אחר כך, כשהילדים גדלו קצת, לכל זוג 2 ילדים, בן ובת ושתי בנות – הם צחקו שלא הצליחו לתאם את זה,

עברו לבניין חדש ברחוב ליד.

הקבלן עשה להם הנחה לשתי דירות צמודות. התמקמו בקומה חמש והפעם עם מעלית.

הדירות היו זהות והם רכשו את כל הריהוט והחפצים יחד.

הם צחקו שוב.

יורם אמר שמי שהיה נכנס לדירה אחת לרגע לא היה בטוח באיזה דירה הוא. הכל זהה.

אבי אמר שתמיד פחדו שהילדים יתבלבלו וגרוע מזה – שהם יטעו בילדים.

רותי 1 היתה גננת. רותי 3 היתה מזכירה בבית ספר.

אבי עורך דין לדיני עבודה, יורם רואה חשבון.

ארבעתם התקדמו יפה – כל אחד ואחת במקצוע הסטיגמטי הידוע מראש.

הם צחקו יחד.

הרותיות יצאו לפנסיה מוקדמת ביחד לפני כמה שנים ואז הם כולם עברו לבית דו משפחתי.

כמובן שהחצר משותפת.

אחרי המעבר לוילות ואחרי שסידרו הכל – הרותיות התחילו להרגיש שיעמום.

הילדים כולם כבר היו נשואים.

לגדולים נולד ילד ראשון.

השיעמום התחיל לחלחל.

ואז הן החליטו לעשות מעשה.

הן הלכו ללמוד השקעות. השקעות בשוק ההון ואחר כך השקעות נדלן.

הרותיות הפכו את הסטיגמה.

הן רכשו דירות להשקעה בכמה ערים קטנות בארץ ולאחרונה, עם הביטחון שעלה – החליטו להתחיל להשקיע בחו"ל.

לאבי ויורם לא היתה זכות מחאה או וטו, רק זכות לתת עצות מועילות וחיוביות.

ועכשיו הם כולם חוזרים מאתונה, מרכישה של שתי דירות צמודות כמובן.

לא בבניין חדש, אלא דווקא בבניין ישן עם אופי, בשכונה מעניינת.

שתי דירות של שלושה חדרים שבקרוב יתחילו תהליך שיפוץ.

הדירות האלה לא יושכרו אלא ישמשו את שני הזוגות לנופש. משותף כמובן.

חייבים להתאוורר מדי פעם, הסבירו לי הרותיות וכסף יש מספיק.

שאלתי את אבי ויורם איך הם עברו את ההיפוך של הסטיגמה, איך הם הכילו את הנשים שלקחו את המושכות הכלכליות לידיים.

אבי חייך ואז אמר ברצינות: "אנחנו הבונים החופשיים".

"די נו, מה בונים חופשיים?" שאלתי בהפתעה.

"אל תהיי כזו רצינית. לא הבונים החופשיים – הבונים החופשיים.

הרותיות לקחו אחריות כלכלית והן עושות את זה מצויין. סתם אמרתי בונים חופשיים.

אבל חופשיים אנחנו כן כי הנטל הכספי עבר גם אליהן והכסף מגיע מבניה. מנדלן"

הגייט נפתח ושני הזוגות הלבושים זהה שמתנהלים כיחידה אחת, לקחו ממני את מספר הטלפון לקבוע פגישת יעוץ מורחבת לתכנון השיפוצים של הדירות הזהות באתונה.

את הפגישה נעשה בדשא המשותף של הדו משפחתי שלהם באשדוד וסיכמנו שהם יתנו לי לנחש איזה זוג גר באיזה בית.

יהיה מעניין. אני מקווה שלא אפגוש מרצפות דמקה..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב