היא עוברת לאפריקה
בוקר אחד היא קמה והחליטה שהיא עוברת לאפריקה.
שזהו. עכשיו. הגיע הזמן.
.
הילדים כבר גדלו ובקרוב בטח יהיו להם ילדים משלהם.
בן זוגה ואבי ילדיה (מסכן מי שיעז להגיד בעלה) בקרוב יוצא לפנסיה.
איש חכם, תפקיד בכיר בתעשיה בטחונית.
תפקיד שלקח אותו המון לנסיעות בעולם, לחלקן יכולה היתה להצטרף, לעיתים אפילו עם הילדים.
לרובן לא – והיא מצאה את עצמה די הרבה שבועות בשנה לבד בבית.
בהתחלה ללא ילדים, בהמשך עם הילדים ובשנים האחרונות שוב ללא הילדים – שעברו כבר לבתים משלהם.
בשנים האחרונות מלווה אותה תחושה שהיא שילמה את חובה לחברה.
בגדול.
מרגישה שחוקה.
שחוקה מעבודתה כעצמאית – עבודה שהיא מצויינת בה ופעם היתה החלום שלה.
היא תמיד חשדה בעצמה שחלמה עליה כדי שיהיה לה נוח לעבוד מהבית כשהיא לבד עם הילדים.
שחוקה ממערכת היחסים של כמעט 40 שנה יחד.
יחד שבסך הכל היה טוב, אבל הזמן עושה את שלו..
שחוקה מהארץ הקשה הזו, שנדמה שמערימה קשיים על כל צעד ושעל.
היא נהגה לצחוק עם חברה טובה וצינית כמוה, על הביטוי "ארץ אוכלת יושביה", שבגילה של הארץ כבר קשה לה ממש לאכול – אז היא שותה אותם עם קש..
ואולי בבדיחה הזו הסתתר גם הפחד שלה מההזדקנות...
.
כן.. היא הרגישה את ההזדקנות מתחילה להתקרב אליה כאשר תינוקת הבית עברה לעיר אחרת כדי ללמוד,
ובהמשך כשהתחילה זוגיות משמעותית – כבר ממש שמעה את צעדי הזיקנה הולכים וקרבים.
זה הפחיד אותה, למרות שחשבה שעשתה עם עצמה עבודת הכנה טובה לכך.
.
היא התחילה להתחשבן עם עצמה, לעשות מאזנים של הספק ומאזנים של הגשמה.
למרות שבמאזנים אי אפשר היה להתעלם מהתוצאה החיובית הבולטת, היא הרגישה החמצה.
הצד השלילי היה הרבה יותר כבד, למרות שאובייקטיבית היה קטן בהרבה.
היא נזכרה בכתבה שפעם קראה, בה הסבירו שכל חוויה שלילית אחת משפיעה על הנפש כמו כמה אלפי חוויות חיוביות.
אולי זה דומה גם במאזן, חשבה לעצמה.
כל מינוס שוקל כמו כמה וכמה פלוסים.
מאזן ועוד מאזן ועוד מאזן, כל אחד בתחום אחר.
נשאבה כולה אל המאזנים, עד שהרגישה טובעת.
שנגמר לה החמצן.
.
ואז היא התחילה לחלום על אפריקה.
אפריקה שסימלה עבורה את החופש, את הטבע הגולמי, את בריאת העולם.
ארץ על זמנית ואל זמנית.
אולי ארץ לעולם לא..
.
"היית פעם באפריקה?" שאלתי אותה כשהגיעו אלי להתייעץ על שיפוץ הבית.
"הייתי. איתו – לפני המון שנים, כשהגדולה היתה קטנה.
הוא היה עסוק בענייניו הסודיים וארגנו לילדה ולי מדריך שלקח אותנו לטיולים.
בשאר הזמן הייתי בבריכת התינוקות במלון שלא ראיתי עד אז כמוהו, מתענגת על שמש מלטפת ולא שורפת".
"מה דעתך להתחיל לחבר בין החלום למציאות, בטיול לאפריקה?
אבל טיול שתגיעי בו אל המקומות האמיתיים, לא מופעי תיירים באתרים מבוקשים"
והוספתי הסבר מרגיע שגם במקומות האמיתיים, שעוד לא התמסחרו, יש מלונות ראויים לישון בהם, אם כי לילה באוהל מספק תחושה יותר משקפת..
הם חשבו שזה רעיון מצויין.
היא שכנעה את חברתה הצינית שדי חששה בתחילה והן נסעו לחודש – חלקו מתוייר ומפנק וחלקו מחקרי ממש.
בכוונה לא איתו – כי חששה שבפטריוטיות שלו ישפיע לה על המחשבות, והן המחשבות הפרטיות שלה.
.
בפגישה הבאה שלנו, לאחר שחזרה, היא כבר לא רצתה לעבור לאפריקה.
היא רצתה להעביר את אפריקה אליה.
את תחושת החופש, הטבע, החיבור העמוק למהות האדם (ולמהות שלה) – שהיא קראה לו בריאה.
ולהכניס גם אותו, את בן זוגה, אל החלום.
"אבל איך אני מתרגמת את אפריקה לתוך הבית בעיר?" שאלה אותי.
"תסמכי עלי".. עניתי לה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תחושת השייכות בעיצוב
