לקום וללכת..


צילום: אילן נחום

ואז היא החליטה לקום וללכת. פשוט לקום, לעלות על טיסה, עם או בלי כל הרכוש והחפצים והתכשיטים והכסף והחלום ההוא שצבוע בפסים אדומים וכוכבים שהם חורים לבנים בתוך הכחול, לעזוב את מה שכל כך רצתה והשתדלה שיהיו חייה, את מה שהכריחה את עצמה להמשיך לחלום גם כשהיה לה ברור שמה שנשאר זה רק חורים בתוך הכחול. מסננת. כמו שאמא שלה אמרה לה שישאר לה מהאוזניים כשהעגילים שכל כך רצתה יצאו מהאופנה. אוזניים מסננת ישארו לך כי חורים לא נסתמים לעולם. . העגילים לא יצאו מהאופנה עד היום ולא נראה שאי פעם בעתיד יצאו, וגם העלבון על שלא כיבדו את הרצון שלה, את הבחירה שלה, לא ראו אותה – נצרב בה כמו חורים חורים של מסננת, אולי לתמיד. ועכשיו כך גם החורים בדגל ההוא, שהשתוקקה שייצג אותה. . הוא לא התווכח הרבה. מהר מאוד הבין שעל התהום שנפערה לא ניתן יהיה לגשר. הם קבעו מסגרת כללית של פעמיים בשנה הבנות יגיעו ופעמיים בשנה הוא יגיע. והיא התחילה בהכנות למעבר הכל כך דרמטי אל העולם של פעם. אל הבית שמעולם לא היה עבורה בית והיא היתה נחושה מגיל צעיר לעזוב. . הן יהיו בסדר הבנות. עדיין רק בתחילת גיל ההתבגרות, לפני הקרבות והאהבות, אבל מספיק בוגרות ובטוחות כדי למצוא את עצמן בסביבה חדשה. . מעכשיו רק היא והבנות.. רק היא והן.. היא והן.. הן.. היתה משננת לעצמה כמו מנטרה. מדי פעם היתה נתקפת בפחד – האם הן יכעסו עליה? האם ישארו אחיות חברות ביניהן? איך היא תהיה אמא בלי להיות כמו אמא שלה? איך היא תדע להיות אמא מקרבת ומגדלת, מעודדת, מאפשרת? ומיד אחר כך תחושת המחנק – שהיא חייבת לברוח. שהיא לא שייכת. מעולם לא היתה והיא חייבת, ברמה של חמצן, להגיע אל בית. אל הבית שלה. של שייכות שאפילו לא ידעה להסביר.. . את רוב השיחות והפגישות בינינו עשינו בוידאו בין יבשתי. את הבית הקטן והישן מצאה לה חברה מכאן והיא הגיעה רק בסוף – לאשר ולחתום והשאירה לי צ'קים ופרטי אשראי. . היא האמינה שיש למבנה הקטן פוטנציאל להפוך לסביבת שייכות וכך היה. את מקומו של הסנאי על העץ בחצר מעבר לים – תפס חתול מנומנם. . "אבל איך?" היא שאלה אותי, "איך אצליח לייצר לי ולילדות חוויות של ביחד?" : מה גרם לך להרגיש ביחד בעבר שלך? איזה חוויות של ביחד נשארו איתך? והיא נזכרה.. ברגעים של התכרבלות על ספה רכה מול הטלויזיה, עטופה באהבה, ובלילות שהיתה מתגנבת למיטה של אחותה הגדולה וישנה איתה, נגד חלומות רעים.. ובשטיח הגדול שישבו עליו ושיחקו מלחמה ותמיד היה איזה קלף קרוע שהסגיר ובכיסא הנדנדה שהיה גם מסתובב ויצר סביבה בועה.. . כל החוויות והזכרונות הנעימים האלה נכנסו אל תוך התכנון והעיצוב, כחלק מהשיטה שלי של #תפיסת_השייכות, ויצרו עבורה עוד משם – מארץ הפסים והחורים, את התחושה שכאן - מחכה לה בית שלה, שבו תוכל לגדל את הבנות ואת עצמה כשבט קטן משלהן. כי זה כל מה שהיא היתה זקוקה לו – להיות עם הבנות שיהפכו בקרוב לנשים מחובקת ומחבקת בתחושת שייכות שנותנת הרבה כוח וביטחון. כמו בזמנים העתיקים באוהל האדום. . תכנון ועיצוב נכונים ומותאמים אישית, שנובעים מתוך מה שנצרב בתודעה שלנו כמעצים - יכולים להשפיע משמעותית על חוויית החיים בבית. ההטמעה אל תוך הבית - של הצרכים, הערכים והרגשות – תאפשר תחושת שייכות. . אם יש בכם געגוע לבית של שייכות – דברו איתי. . קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square