כל גבר חדש שהכירה

כל גבר חדש שהכירה מיד יצרה בו אחיזה.

כמו קוף קטן.

לפעמים בלילה, כשהיתה רואה את תמונות פנים ליבה במצב של התמוססות העירות אל תוך שינה,

היתה יכולה להרגיש את האחיזה של הקוף הקטן ההוא בגן החיות, בחולצתה.. בכתפה.. בשערה..

נאחז כאילו חייו תלויים בה.

תלויים בכוחן של ציפורניו הקטנטנות.

עד שהצלם סיים את הצילום במצלמה שהיתה אז חדשנית, הקוף הקטן כבר היה בטוח שהיא אמא שלו והחזיק בה בחוזקה שלא יפול.. שלא תנטוש אותו כמו אמו הביולוגית שנותרה בטח בכלוב כלשהו.

ומיד אחריה היה נאחז בילד אחר שהיה עבורו אמא לרגע – ושוב ננטש.

ושוב ושוב..

נדמה היה לה שהיא מרגישה את שברון ליבו, וליבה נכמר מרחמים עליו.

כאשר היו מגיעים מדי פעם לגן החיות - השתדלה לא להסתכל על הקוף הקטן של הצלם. כאב לה.

.

היא נזכרה בקוף ובאחיזתו הנואשת, הצמאה לאמא, בציפורניו הקטנות הסוגרות עליה,

מיד לאחר ששלחה לגיל את התמונות מהמסיבה ההיא.

גיל והיא לא היו זוג.

הם הכירו שנים קודם ושמרו על קשר טלפוני רופף.

רק פעם אחת, בתקופה של חפיפה בזמן ללא זוגיות אצל שניהם – הלכו יחד למסיבה.

זו היתה אחת המסיבות הטובות.

בדיעבד לא ידעה אם המסיבה היתה כל כך טובה, או התחושה שלה שהיא רצויה, נחשקת, אהובה.

.

לאחר כמה ימים התפרסמו בפייסבוק תמונות מהמסיבה והיא זיהתה אותם בהמון.

רוקדים צמוד, הולכים צמוד, שותים צמוד. צמודים.

המבט שלה נשוא אליו ומשדר קירבה.

.

כששלחה לגיל את התמונות הוא אמר –

תראי איזה קטע, אנחנו נראים כמו זוג באמת...

והיא ראתה.

התמונות שלהם והאמירה הזו, שלחו אותה אל תקופה ארוכה של חשיבה.

לא שמיד השתנו אצלה דפוסי התנהגות ותפיסה, אבל התמונה היתה ברורה לה.

ברורה ומוחשית.

.

היום כאשר היא מדייקת את ביתה, מקיפה את עצמה בחפצים אהובים ובעלי משמעות שמזכירים לה את ערך עצמה, ומהדקת אחיזה אימהית סביב ילדיה,

ההחלטה שלה ברורה.

אל הבית הזה לא יכנס עוד גבר כבן זוג.

בליבה היא מטיחה בכל גבר שמנסה את מזלו בהתקרבות אליה: אתה לא אמא שלי.

אף אחד לא יהיה אמא שלי.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב