היא אף פעם לא אהבה את החג הזה..
כשהיתה נשואה, היא אף פעם לא אהבה את החג הזה.
לא במשפחה שלה, שם הרגישה שלא מעריכים את בעלה,
לא במשפחה של בעלה – שם הקפידו יותר ממה שהיתה לה סבלנות להקפיד..
איכשהו, מאז שהגיעה האהבה החדשה לחייה, לפני כמה שנים – גם התחושה שלה בחג השתנתה בהדרגה.
הם חגגו שנה אחת עם הילדים של שניהם בפורום גדול ושנה אחת רק היא והוא, כל פעם במקום אחר שהרגיש כמו אי בודד.
אבל השנה..
התאומות שלו תיכף מסיימות תיכון ושתיהן יתחילו קדצים מיד אחרי הבגרויות - אז הוא טס איתן לניו יורק,
הילדים שלה חוגגים עם הצד השני, כי זה התור,
והיא מצאה את עצמה לבד, עם המשפחה המצומצמת שלה, כשההורים שלה מזדקנים לה מרגע לרגע מול העיניים ומכווצים לה את הלב ואחיה משתכר מרגע לרגע כדי לשכוח התלבטות מקצועית רצינית.
טוב שעם גיסתה היה לה קצת שמח וטוב שגם הם באו בלי הילדים – אחד סגר חג ואחת בטיול הגדול.
למעשה לא היה כל כך נורא, אפילו היו רגעים ממש נחמדים והאוכל היה טוב (כשסוף סוף אכלו),
העניין הוא שהיא פשוט רצתה הביתה.
הביתה.
לבית שלה ושלו.
לבית אותו קנו יחד, שינו ושיפצו בתהליך שהרגיש כמו מסע מעודן להכרת הפנימיות – כל אחד מהם אל תוך עצמו וגם כל אחד לתוך המהות של השני.
הם חשבו שהכירו את עצמם, הם חשבו שהכירו אחד את השניה, אבל מה שהם גילו בשלבי בירור הרצונות והצרכים ובשלב בניית הקונספט התכנוני והעיצובי – היה מרתק.
הם נזכרו וסיפרו על ילדותם, על מה שאהבו ולא אהבו בבתים קודמים בהם חיו,
על התמונה שכל אחד מהם מחזיק בראש, על איך תראה הדינמיקה המשפחתית בבית של ביחד.
על האישי ביותר שלהם ועל השיתופי ביותר שאפשר.
על מה שגורם להם להרגיש שייכים – בין אנשים ובתוך מבנה.
על הקשר ביניהם ועל הקשר שלהם אל העולם.
על הטבע שלהם.
וכך, הבית שנוצר ונבנה סביבם – היה כל כך אישי, כל כך שלהם, כל כך שייך וכל כך יפה.
ועכשיו – כל מה שחשבה עליו במהלך הערב כולו, היה איך היא חוזרת הביתה וכמה הבית הזה שלהם, המשקף אותם ואת האהבה שלהם, גורם לה התרגשות בכל פעם שהיא פותחת את הדלת.
מצחיק, כי היחיד שממש הבין את התחושה הזו היה הוא, מהצד השני של האוקיינוס..
כששואלים אותי על תפיסת השייכות שפיתחתי לתכנון ועיצוב בתים, אני מספרת עליהם כדוגמא,
כאחת הדוגמאות לאנשים שאני מובילה לחיים בבית אישי, לפי הטבע שלהם.
