אתה חי מיליון פעם אבל מת רק פעם אחת
בכל פעם שהיא הרגישה שהיא רוצה למות, היא חשבה על זה שביקום מקביל היא כבר מתה ומתחילה שוב מההתחלה.
זה מיד החזיר אותה לאיזון - הידיעה שלא היתה רוצה להתחיל הכל מההתחלה.
היא הבינה שכבר עשתה כברת דרך כל כך משמעותית, שלהתחיל לחיות מההתחלה יהיה סתם בזבוז של כל מה שעבר עליה ולימד אותה לקח, כמו שסבתה נהגה לומר.
.
הפעם הראשונה בה רצתה למות היתה בגיל ארבע.
קטנטונת, שבדרך לגן שמעה על ילדה אחת שנולדה חולה ומתה.
היא לא הכירה את הילדה ולא את משפחתה, רק הדרך בה דיברו עליה בכניסה לגן מבלי להזכיר את שם המחלה ומבלי לנקוב במילה המפורשת "מוות",
גרמה לה לסקרנות - מהו עולמה הקסום של הילדה, אליו הגיעה להרפא מהכאב.
איך מגיעים לשם, מה עושים שם, מה קורה למי שנשאר כאן?
היא שאלה את סבתה כמה ימים אחר כך על המקום הפלאי בו מרגישים רק מה שנעים.
כאבים היא הכירה פה ושם..
ממשחקים בחוץ, מריבים עם חברות,
ואת כאב הגוף ויותר מכך העלבון, מהמכות הבלתי מוסברות שקיבלה מאמה.
.
סבתה למרבה ההפתעה לא התלהבה, וענתה לה שהמקום הזה לא פלאי בכלל ושהוא לא מקום לילדים.
זה לא הסתדר לה.
במו אזניה שמעה את הסיפורים על הילדה ואמה שרוצה כעת למות וללכת אחריה לשם.
לא היה היגיון בתשובתה של סבתה.
אבל גם במכות של אמה אין הגיון. אין סיבה והסבר.
וכך נשזרו להם יחד המכות המשפילות, העולם הבא הפלאי וחוסר הגיון.
אחר כך היא למדה לנטרל את הפחד מאמה ולנטרל גם את העניין במוות.
עד לתיכון – אז התחילה לכתוב שירים על עולם אחר אליו מגיעים בטוב, ומותירים מאחור את כל המוכר והידוע הקשה מנשוא.
"אני אהיה ענן", כתבה "ומלמעלה אראה אתכם בוכים".
השירים האלה נתנו לה כוח.
נתנו לה תחושת צדק והגיון, שלא היו בעולם האמיתי.
היתה בכך נחמה.
ואחר כך שוב בצבא, כאשר היה לה קשה להתמודד עם המניפולציות והפוליטיקה סביבה.
ואז זה נעלם.
.
משהו בה פרח אל תוך עצמה,
ולימד אותה אושר והשלמה עצמית.
בתקופה קצרה מאוד, היא התאהבה בחיים.
פתאום היא הצליחה לראות כמה החיים גדולים יותר מכל מוות שנראה לה עכשיו קטן וחסר משמעות עמוקה.
התיאבון לחיים התחיל לנבוט ולצמוח בה.
גדל עוד ועוד.
את המשברים היא העבירה בתחושת ניטרול, כמו שלימדה את עצמה בילדותה המוקדמת מול אמה.
ידיעת המוות התפוגגה מתודעתה.
נותרה רק תאוות חיים.
היא בטחה בעצמה, בעתות משבר, שהיא תצא ממנו על הרגליים.
כמו חתול – שתמיד נופל על הרגליים ויש לו מאגר נשמות בלתי נדלה.
הוא יקים את עצמו מעפר שוב ושוב,
יחיה חיי אומץ, ללא חשש מנפילה לתהום.
עד שהוא עצמו,
בזמן ובמקום שיראו לו, יחליט למות.
עד אז הוא יחיה, עד הסוף, בכל הכוח.
.
והיום -
מי שרואה אותה רואה חיים.
מי שרואה את ביתה מרגיש את השמחה, הפתיחות, השייכות.
הבית שלה משקף אותה, על כל חוויותיה, טעמיה ואהבותיה.
זו תחושה עוצמתית מאוד.
.
זו היא. אלה הם חייה.
כל מי שנראה לה מוזמן להכנס, אבל ממש לא חייב.
כי אתה חי מיליון פעם אבל מת רק פעם אחת.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
