פעם, כשחנוכה היה בחורף...

כשחגגו לאחי בר מצווה – היה חורף. זה היה קצת אחרי חנוכה וריח של סופגניות עדיין היה באוויר. (פעם חנוכה היה בחורף, זוכרים?) בשבועיים שקדמו לבר המצווה שלו – הייתי מאוד עסוקה. ייצרתי נרות. אבא קנה בלוק גדול של שעווה לבנה וסלילי פתיל, ממפעל נרות לא רחוק מירושלים. אמא ואני שברנו את בלוק השעווה לחתיכות קטנות, הכנסנו לסיר שהונח בתוך סיר גדול יותר עם מים רותחים. "בן מארי" כמו שוקולטיירים. לתוך השעווה הלבנה שנמסה לאיטה הכנסנו צבעים. צבעי שעווה- קראיונס, כמו של ילדים בגן. סיר אחד עם צבע כחול. סיר אחד עם צבע חום. פעם כהה יותר, פעם בהיר יותר. על השיש עמדה שורה של קופסאות שימורים ריקות. על כל קופסא הנחנו עפרון ואליו קשרנו פתיל שהשתלשל עד התחתית. ואז יצקנו בשכבות. לקופסא ראשונה כחול כהה. לשניה כחול בהיר. ואז חום. ושוב כחול. בכל קופסא סדר שכבות שונה. בין שכבה לשכבה היה צורך לצנן. כל קופסא שהתמלאה, התקררה ושכבות השעווה שבה הקרישו – המסנו בסיר עם מים רותחים, משכנו בפתיל ו.... נר! ענק! בשכבות של גווני כחול וחום! לא היו אז נרות דקורטיביים כמעט בארץ. בטח לא בגודל כזה. אבל היום? היום זה סיפור אחר. היום הנרות הם חגיגה של אור, צבע וריח. חנוכה שמח ומואר!