שמנה

בפעם הראשונה בחייה נרדמה בטיסה.

ולא סתם נרדמה במקרה, אלא ממש רצתה ובחרה לישון ותכננה את התנוחה בה תשעין את הראש על החלון.

היא נרדמה ברגע שהמטוס התחיל לנסוע על המסלול.

את ההמראה חוותה כמו חלום רחוק. מודעת ולא מודעת לעולם האמיתי, בלי הפרפרים בבטן שהיא תמיד מרגישה בניתוק הגלגלים מהקרקע.

חייבת היתה לנקות את הראש. רצתה רק שקט. מנוחה.

חייבת היתה לשכוח את הריב הקשה עם בעלה.

ריב שהוא כנראה כבר שכח, אבל אצלה הוא נחרט עמוק.

הכל התחיל שבועיים וחצי קודם.

הבת הצעירה משתי בנותיהם, הגיעה עם הילדים בשבת.

מאז שהתגרשה נהגה לבוא אליהם די הרבה.

לעיתים קרובות, בסופי השבוע "שלה", השאירה אצלם את הילדים ויצאה לבלות. עם חברות, עם חברים, בארץ, בחו"ל.

לילדים היה טוב אצלם. הם סבא וסבתא פעילים, משקיעים.

לא מבוגרים מדי בכדי לטייל עם הילדים ולטפל בהם. יש להם כוח.

נראה היה שבוערת בה התשוקה לכבוש את העולם והם פירגנו לה, גם כשלא היה קל..

אולי כי ראו את הצורך שלה לפצות את עצמה על שנות נישואין קשות ומגבילות.

ואולי מרגשות אשמה.

לא פעם הטיחה בהם שהם אשמים בכל.

שבגללם התחתנה עם כזה טיפוס ובגללם התגרשה כל כך מכוער.

האשימה אותם שבחרו בצד הלא נכון.

שבמקום להבין אותה ולתמוך בה, הם בחרו לצדד בבעלה דאז.

היום כבר הגרוש לה.

כך או כך הם היו אשמים בעיניה ולא עזרו כל הפיצויים והעזרה שניסו להעניק לה.

היא התעוררה לפני הנחיתה מרעש ניעור של קופסת מסטיקים, כמה מושבים לפניה.

"למה אנשים מנערים את הקופסא של המסטיקים?" שאלה את עצמה ונזכרה שגם היא נוהגת לנער את הקופסא ברכב. עכשיו חשבה שזה מוזר.

"לפעמים אני חושבת שהיא נולדה עם תחושת קיפוח מובנית" אמרה לי כשהגיעה בטיסה מאילת לפגישה שלנו.

בכוונה רצתה להתייעץ עם מעצבת רחוקה מהישוב הקטן בדרום שבו התגוררו, בו כולם מכירים את כולם.

"תראי לי קצת תמונות של המשפחה ושל הבית" ביקשתי ממנה.

היו לה המון תמונות וסרטונים של הבית. היא התכוננה היטב לפגישה והכינה את המשימות והשאלונים ששלחתי לה, בכדי לחסוך זמן פגישה כשתגיע לתל אביב.

היו לה גם תמונות משפחה - המון תמונות שלה ושל בעלה, המון תמונות של בתם הבכורה ומשפחתה המוצלחת - כמו שהגדירה.

פחות תמונות של הבת שהיא קראה לה 'המקופחת'.

ברובן עדיין הופיעה עם הגרוש.

מעט מאוד תמונות של הבת לבד - שנשלחו אליה בווצאפ במהלך השנים.

"היא מאוד יפה הבת שלך" אמרתי לה.

"היא שמנה" ענתה לי מיד.

"היא מאוד יפה" אמרתי לה שוב.

"נכון, את צודקת היא הכי יפה שלי" ענתה בשקט והמשיכה "מרגע שנולדה היתה יפהפיה. אנשים היו אומרים לי לתלות שום וחמסות. כמובן שלא תליתי שום דבר מאלה, אני לא מאמינה בעין הרע, אבל ידעתי שיש לה יופי מהפנט.

לקראת גיל ההתבגרות היא התחילה להשמין וזה כאב לי.

מגיל עשר לקחתי אותה לדיאטניות ולשיעורי ספורט.

ניסיתי לשכנע אותה שלא תאכל הרבה. שזה לא בריא לה. שיצחקו עליה. שאנחנו גרים בישוב קטן וילדים יכולים להיות רעים. שום דבר מזה לא עזר".

"הילדים באמת לעגו לה?" שאלתי.

"לא", ענתה וסיפרה שדווקא היו לה הרבה חברים ותמיד היתה מאוד אהובה.

"הריב עם בעלך היה קשור לילדה?" שאלתי והוספתי כמובן שתספר רק אם מתאים לה...

"כן, ברור. כרגיל.

הוא טוען שאנחנו נותנים לה הרגשה רעה כשהיא באה, כאילו שהיא נדחפת לנו אל החיים ושאין לה יותר מקום בבית שלנו.

הוא טוען שבשנה האחרונה בכל פעם שהיא מגיעה אלינו - אני מוצאת סיבה להיעלם. פעם חברה מזמינה, פעם יוצאת להליכה, פעם יש פעילות של קבוצת הנשים.

הוא טוען שאני פוגעת בה במתכוון, שאני מזלזלת בה ורואה בה מטרד - וברור שאני לא.

הוא טוען שאני מנסה לשדר לה שאני הכי חשובה, שזה הבית שלי ולא שלה, שהיא פולשת ומפילה עלינו את הילדים.

שאני עושה בכוונה משהו אחר רק כדי לא להיות איתה, אפילו אם לא איהנה בפעילות הזאת שלי כי אני יודעת שפגעתי בה".

"נפגעת מהדברים שלו?" שאלתי.

"מאוד. ממש נפגעתי.

ואז הוא דרש לייצר לה בבית שלנו אגף משלה, עם מקום לה ולילדים, עם מקלחת ושירותים משלהם.

שגם אם היא לא תחזור לגור אצלנו - היא תדע שמבחינתנו יש לה בית.

הוא לא דורש ממני הרבה דברים, אבל הפעם דרש בתוקף. אמר שהוא מרגיש שהוא מגן עליה.

אני ממש התנגדתי לזה. חשבתי שזה לא נכון ולא בריא ורק יגדיל את התלות שלה בנו בגיל ארבעים פלוס.

וגם החופש שלי מאוד חשוב לי. לא בא לי שוב ילדים בבית.

בהחלט בא לי שהבית יהיה שלי ואני לא מתביישת בזה.

ולהגן עליה מפני? אני אמא שלה.

אחר כך לאט לאט התרככתי והבנתי שאולי הוא צודק.

מנקודת מבטה, לא מתוך הרגשות שלי.

אולי אם היא תדע שיש לה מקום בעולם, זה ירגיע אותה.

לכן קבעתי איתך שתייעצי איך לחלק מחדש את הבית.

אבל תדעי שהדברים הקשים שאמר עדיין פוצעים אותי. לא התגברתי ואני לא לגמרי שלמה עם זה" ענתה.

"את יודעת על מה אני חושבת?" שאלתי אותה והמשכתי,

"איך לדעתך היא תרגיש אם את תהיי זו שתספר לה שהחלטתם לעשות לה מקום אצלכם בבית?"

"אני חושבת שהיא תהיה מופתעת ולא תאמין שזה היה הרעיון שלי, היא תדע שאבא שלה הציע את זה." ענתה. "אבל אולי זה באמת ירגיע אותה ויוריד את המתח ביני לבינה וביני לבין בעלי. אולי זה סוג של שלום בית. ותכלס – היא במילא לא תעבור אלינו."

"לא התכוונתי שתגידי שזה היה רעיון שלך, אלא שאת תספרי לה על ההחלטה שבסופו של דבר היא של שניכם, גם אם לא היתה קלה לך וגם עם הרעיון היה שלו.

ובסופו של דבר – אגף נפרד בבית יכול לשמש כל אחד. אולי פעם הבת השניה תרצה, אולי לאורחים, אולי אחד הנכדים יגור אצלכם פעם לתקופה. אם יש מקום בבית – אולי אפשר להרגיע כך את כל המערכת. מה דעתך?"

.

כך ישבנו ותכננו את האגף הנפרד, באופן מכיל ומכבד, עם גבולות ברורים, ובשמירה על כל האפשרויות פתוחות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב