תורה טארוט

"אם יוצא לי עקידת יצחק, אני מבטלת את הליך הגירושין" היא אמרה לי במבט חרד.

ישבנו יחד על רצפת אולם גדול והקשבנו להרצאה על התת מודע.

פגשתי אותה שבועיים קודם, הגעתי לייעץ לה איך לסדר את הדירה החדשה ששכרה לה ולילדים.

היא היתה בסיומו של מאבק גירושין קשה.

מאבק שאין בו מנצחים. כמו במלחמה.

ההתמודדות שלאחריו, היא הדבר המוחלט היחידי.

אישה צעירה, עם שני ילדים קטנים.

היחסים בבית הלכו והתדרדרו, עד שהגיע הרגע שהיא הרגישה שהיא תמות אם לא תברח משם.

כשהגיעו לשלבים מתקדמים בדיונים ביניהם – פרצה המלחמה ולא הראתה סימני סיום.

זה רק הפחיד אותה יותר, אבל היא היתה נחושה ליצור לעצמה חיים שקטים. טובים יותר.

מלחמה, ילדים קטנים, סבבי מילואים שלא נגמרים.

ובתוך זה מלחמה פרטית.

ותחושה שהוא כבר המשיך הלאה, עם נשים אחרות, אבל עדיין מקשה עליה להיפרד ממנו.

היא דאגה מאוד שלא תסתדר לבד ושמחה לשמוע שאני כבר גרושה ותיקה.

היתה צמאה למידע על מה שהילדים עשויים לעבור.

הרגישה שהיא צריכה ללמוד לגדל אותם לבד.

ואולי גם את עצמה – לחזור להכיר את מי שהיא באמת ולגדל את עצמה לבד.

בראש היא ידעה שהיא חזקה.

הבטן לא הרגישה ככה.

באמצע הפגישה שלנו, היא קיבלה הודעה מחברה - שלא תגיע לסדנא מסקרנת אליה נרשמו יחד.

היא הצטערה לרגע כי חשבה שלא תלך לבדה ואף אחת מהחברות שלה לא מראות עניין בנושאים כאלה.

"אולי את תבואי איתי לסדנא בעוד שבועיים?" שאלה אותי בתקווה. "הכרטיס עלי – כבר במילא אי אפשר לבטל את הרכישה ואני מאוד אשמח לבלות איתך עוד כמה שעות שיחה בנסיעות ובין ההרצאות. תבואי איתי?" הפצירה בי.

הסכמתי. הסדנא נראתה לי מעניינת ונסיעות למדבר תמיד מושכות אותי.

בדרך לשם כמעט לא דיברנו.

הנסיעה הרגיעה את הדופק שלה.

שמענו מוזיקה ומדי פעם שרנו עם הרדיו וצחקנו.

כמו שתי חברות, בלי פערי גילאים וניסיון.

שתי אמהות ששברו את השיגרה ונסעו להן.

ההרצאות היו באמת מרתקות. בלי סיסמאות ששמענו כבר. מחזקות.

מגבירות אמונה עצמית.

ואז הגיעה הפעילות האחרונה – תורה טארוט.

רב שנראה חילוני ביקש חמישה מתנדבים שיפתחו את הגליל הגדול של ספר התורה ויפרשו אותו במעגל סביב שאר האנשים.

כל אחד בתורו יכסה את עיניו במטפחת כהה, יסתובב סביב עצמו, יגיע למקטע מהגליל ויושיט אצבע קדימה, אל התורה. רק אז יוכל לפקוח את עיניו ולקרוא את הפסוק שנגלה מולו.

'תורה טארוט' הוא קרא לזה.

הוא הסביר שכל הידע על העבר, ההווה והעתיד נמצא בתוכנו ואנחנו יכולים לבחור את האמצעי איתו נשלוף את המידע מהתת מודע אל המודע.

ישבנו בתוך מעגל התורה וחיכינו עם שאר המשתתפים.

"אם יוצא לי עקידת יצחק, אני מבטלת את הליך הגירושין" היא אמרה לי במבט חרד.

"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה והיא הסבירה.

"אם יוצא לי בטארוט הזה פסוק מסיפור עקידת יצחק, אני אבין שאני מקריבה את הילדים למען המטרה שלי ואני מבטלת את הגירושין. אדרוש שלום בית".

"את מרגישה שאת מקריבה אותם?" שאלתי אותה.

"לפעמים" היא ענתה. "לפעמים אני כועסת על עצמי שכדי שלי יהיה יותר טוב, אני עושה משהו שפוגע בילדים. אבל אני מרגישה שאני חייבת להציל את עצמי. לאפשר לעצמי לחיות".

"את מתכוונת שאת בתחושה הישרדותית?" שאלתי אותה.

"כן ממש. אני מרגישה עם הגב לקיר מול מתנקש. אני חייבת לברוח" היא ענתה בדמעות.

חיבקתי אותה חיבוק ארוך.

ואז קראו לה לכסות את העיניים.

עזרתי לה לקשור את המטפחת ולהסתובב. היא כמעט מעדה, אבל אז התעשתה וצעדה בביטחון אל הגליל של התורה.

היא הושיטה את היד, הצביעה על פסוק והורידה את כיסוי העיניים.

מצמצה קצת וקראה בקול:

"וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהֹוָֽה"

היא הסתכלה על הרב והסתכלה עלי ואמרה בבהלה: "יצא לי מזבח. אני מקריבה אותם".

"לא לא לא" אמר הרב, "זה לא פסוק על קורבן. זה פסוק על עולה שמוקרבת כמתנה לאלוהים, סוג של קטורת שאלוהים רוצה. זה ריח ניחוח עבורו. אין בפסוק הזה פגיעה במישהו אחר, אלא פעולה שאלוהים אוהב, נהנה ממנה"

היא התיישבה חזרה על הרצפה ובכתה.

הקמתי אותה ויצאנו החוצה לשאוף אויר.

"מה הסיכוי?" שאלה אותי, "מה הסיכוי שאני אפחד מקורבן ועקידה ואקבל פסוק אחר על זבח עולה של קטורת? כמה פסוקים כבר יש על מזבח?"

צחקתי. היא הצטרפה אלי בצחוק משחרר.

"לפי מה ששמענו פה בסדנא – הסיכוי הוא מאה אחוז. אין מקריות. הידע בתוכנו וממתין להזמנות להתגלות בצורה מדוייקת" אמרתי לה.

צחקנו עוד קצת. היא הרגישה הקלה.

כשהסתיימו ההרצאות נסענו חזרה הביתה.

"תראי את הסלעים האלה – כמו ספר תורה" היא אמרה והצביעה על המצוק.

שיתפה שהיא חושבת למצוא את הפסוק שיצא לה בטארוט הזה של התורה, למסגר ולתלות ליד הדלת.

כשהיא תסיים לסדר את הדירה החדשה ותהפוך אותה לבית – אבוא לשתות איתה קפה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב