שובב מדי

"בבקשה תגידי לי שזה מסתדר אחר כך והוא ישב במקום אחד לפחות עשרים שניות" היא אמרה לי במבט נואש, כאשר סיפרתי לה שגם אחד הבנים שלי אהב לעמוד בתוך המדיח, בגיל שנה וקצת.

"לפעמים אני חושבת שהחליפו לי אותו בבית החולים, עם תינוק מהקרקס" היא אמרה בחיוך.

"מה מדאיג אותך?" שאלתי בשקט.

"קודם כל אני דואגת שיקרה לו משהו. אבל האמת היא שזה נורא נורא קשה לגדל ילד שהוא שובב מדי. לפעמים אני חושבת שממש יש לו מטרה להפחיד אותי. לעשות לי דום לב" היא התחילה לספר.

ישבתי איתה במטבח בפגישת יעוץ לקראת שיפוץ הבית שרכשו והיא היתה מאוד נסערת מהפעלתנות של ה-בן שנה וחצי שלה.

"את רואה? אי אפשר להוריד ממנו את העיניים" אמרה לי.

"לא נוריד ממנו את העיניים, אבל תסבירי לי רגע את מה שאמרת – שהוא שובב מדי. מה זה שובב מדי?" שאלתי אותה.

"אני לא יודעת ממש להסביר, אבל כל הזמן משדרים לי מהסביבה שההתנהגות שלו היא לא משהו רגיל. אפילו יש כאלה שמרחמים עלי שהוא כל הזמן בתנועה" היא ענתה.

"ומה את מרגישה?" שאלתי.

"אני לא יודעת, זה ילד ראשון שלי, אין לי למה להשוות. אבל אני רואה שהוא מאוד פעיל" היא אמרה.

"תסתכלי עליו, ככה עכשיו כשהוא עומד במדיח" אמרתי לה. "מה לדעתך מושך אותו לשם?"

היא חשבה רגע ואמרה שאולי המכניקה מושכת אותו.

מגשים שאפשר לדחוף ולמשוך, ממטרה מסתובבת. קצת מתיזה. כלים שאפשר להוציא ולהכניס.אולי בגודל שלו הוא מרגיש גם נוח להיכנס לשם. כמו אל בית קטן.

"יכול להיות" אמרתי לה, "ומה זה יכול לדעתך להעיד עליו?" שאלתי.

"אולי הוא פשוט סקרן?" היא ענתה בשאלה ונראתה מהורהרת, "אבל מה כל כך מסקרן בלברוח מהאמבטיה?" היא שאלה אותי.

חשבתי לרגע..

"ומה אם.." עניתי לה "ומה אם האמבטיה נראית לו כמו קיר אתגרי שבא לו לטפס עליו? ואז כל מכשול שתציבי בפניו, דווקא מדרבן אותו לנסות לעבור?"

"מעניין. אז אולי אין לו מטרה לעצור לי את הלב" היא חייכה."ברור שלא" עניתי לה. "למה שירצה לפגוע בך? תראי, אנחנו יושבות במטבח, מספיק קרוב כדי להשגיח עליו אבל עסוקות בעניינינו – באופן שמאפשר לו לשחק בשקט.

תסתכלי עליו – הוא חוקר את המדיח. זה לא מזיק. רק להוציא את הסכינים החדים, או לרחוץ אותם ידנית. הוא לא מוציא את הכלים השבירים, אין לו עניין בהם. הוא באמת מתעניין במכונה עצמה"

היא חשבה רגע ושאלה אותי מה הייתי מציעה לה לעשות כדי לשמור עליו.

שאלה איך אני גידלתי את הלוליין שלי בלי להשתגע מדאגה.

וסיפרתי לה.

סיפרתי לה על ילד שהוא כבר בן 20 עכשיו.

שלא רק נכנס למדיח, אלא גם לכל מדף וטיפס לכל מקום שאפילו חתול לא היה חושד שאפשר להגיע.

סיפרתי לה על ארונות וספריות מקובעים לקירות ועל ההשגחה שלי וגם לא מעט השגחה עליונה, חייבים להודות...

הצעתי לה לרחוץ אותו במקלחת ולאו דווקא באמבטיה שהיא כנראה אטרקציה לטיפוס.

וכן – זה אומר הרבה פעמים להתרחץ ביחד עם אמא או אבא, שבמילא יירטבו לגמרי.

וסיפרתי לה עוד על ילדים מהסוג הזה.

כפי שאני חוויתי עם הבן שלי, שהוא ספורטאי - על.

נכון, כבר הייתי אמא מנוסה כשהוא נולד. אצלי הוא השלישי – אז יותר קל לשמור על קור רוח.

ובעיקר יותר קל לא להקשיב להפחדות של אחרים.

לסמוך עליו ועל תחושות הבטן.

מעט מהניסיון ומהשקפת העולם שלי, שיתפתי איתה.

אולי קצת הרגעתי את החרדה ממה שמחכה לה.

הדאגה היא טבעית, אבל החרדה לא תסייע...

סיפרתי לה שהוא עכשיו חייל.

שהוא אלוף באיגרוף תאילנדי.

שהוא נחשב לילד פלא בנינג'יטסו.

וכן היו פציעות. הוא גם פצע אחרים באימונים ובקרבות.

נתן פייט הוגן למאמן שלו.

הוא מטפס בולדרינג.

ובעיקר - שהוא קסם של גבר.

הצעתי לה לנתב אותו לספורט, הכי מוקדם שאפשר.

גם בבית וגם בחוץ.

להשתדל לא לתת לו הרגשה שהוא לא בסדר, או שמצופה ממנו להיות אחר, או להתנהג אחרת.

מבחינתו - אין סיבה לשבת במקום אחד, הוא פעיל וסקרן.

אמרתי לה שאני רואה ילד עם תפיסת מרחב ייחודית.

עם קואורדינציה מצויינת.

עם סקרנות טבעית גדולה.

אלה ילדים שסומכים על עצמם ועל הגוף שלהם.

ואלה תכונות נדירות שיכולות להוביל למקומות והישגים מעניינים.

בשביל זה צריך לשמור להם על הביטחון העצמי - ללא ביקורת מכבה.

אגב - לא רק בתחום הספורט.

ראייה מרחבית והבנת הגוף הן חוזקות שיכולות להוביל להרבה כיוונים.

הצעתי לעודד ולשבח את הזהירות שלו.

לעודד את היכולות שלו.

וכמובן לשמור עליו כל עוד הוא קטן.

אבל הביטחון העצמי כל כך חשוב חשוב - שלא יאבד אותו בגלל החשש שלנו כהורים ממה שיהיה בעתיד או מכמה קשה לנו...

"את יודעת? זה מדהים מה שאמרת לי עכשיו. את הראשונה שאני פוגשת שרואה בשובבות הזאת את היופי" היא אמרה לי בפליאה ונראה היה שהיא חושבת לעומק על הדברים ששמעה.

"אז היית מוותרת על אמבטיה בבית?" היא שאלה.

"לא לא. אני מניחה שיהיו לו אחים ויש לי תחושה שבשלב מסויים גם הוא ישב באמבטיה. אולי עם משחקים מעניינים, הייתי מחפשת משחקים מכאניים. כאלה שלא מיועדים דווקא למים, אבל שלא יחלידו או יתקלקלו. מכוניות, מנופים, משאיות. אפילו שקיות ובלונים למלא ולרוקן. כל מה שהוא יכול לחקור. תחשבי על משחקי פיזיקה וכימיה" עניתי לה וחייכתי.כשהגעתי הביתה, שלחתי לה צילום שלו מהמדיח וצילום שלו מעכשיו. שהיא תראה ששורדים.

ואפילו עם חיוך.

כתבתי לה: "תשמרי על הצילומים שלו מהמדיח. יום אחד אולי יתחשק לך לתלות אחד כזה בבית" והוספתי קריצה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב