רסיסים

"אמא שלי היתה אומרת שזו ברכה, שהשחוּר יצא" הוא אמר לי וצחק, כשכוס הקפה שהניח על קצה השולחן התנפצה על הרצפה והתחיל לאסוף את הרסיסים.

"אמא שלך האמינה בשחוּר?" שאלתי אותו.

"לא ממש" הוא ענה לי. "רק כשמשהו היה נשבר היא היתה מנחמת אותנו ואת עצמה שזה לטובה" הפעם צחקנו שנינו.

"אני אוהב להסתכל על רסיסי זכוכית" הוא הוסיף, "יש בזה משהו מהפנט".

"אני יכולה להבין את התחושה, זה כמו קריסטל או אפילו כמו קליידוסקופ כשהאור נשבר בהם" אמרתי.

הוא סיפר לי על מגוון הכוסות ששבר במהלך חייו.

אמר שזה חלק מההתנהלות שלו, לשבור ולנפץ.

פעם כשהיה צעיר והיה בטיפול, ניסה לברר למה זה קורה לו.

גם עם פיזיותרפיסט.

להבין מה יש בו שגורם לכוסות להתנפץ ככה.

היום הוא כבר לא עוסק בשאלות של למה ומקבל את עצמו כפי שהוא.

שומר תקציב מיוחד לכוסות.

"רק כשאני יוצא לדייט ראשון עם מישהו, אני מזהיר אותו שכוסות עלולות להישבר ושלא יפרש את זה כהצעת נישואין" הוא קרץ.

"אתה יוצא להרבה דייטים?" שאלתי אותו.

"פעם יצאתי המון" סיפר לי.

"היום כבר נמאס לי.

נראה לי שאני מעדיף קפה לבד בבית, על פני הציפיה לדייט והמתח מי יגיע ואיך זה ימשיך".

"והביתה, אתה מזמין הרבה? אוהב לארח?" שאלתי אותו.

הוא מאוד אוהב לארח. לקפה ועוגה, לארוחות, לעל האש במרפסת, ללילות של שתיה.

הוא מבשל ואופה מצויין.

"אמא שלי היתה אומרת שאני מבוזבז. שהייתי יכול לעשות כל אישה מאושרת ובמקום זה אני הולך עם גברים" אמר בחצי חיוך.

"והגברים שאתה הולך איתם, אתה עושה אותם מאושרים?" שאלתי אותו.

"בהתחלה כן. לפעמים אפילו כמה שנים.

אבל בסוף אנחנו מתנפצים כמו הכוסות האלה שאני מרסק" הוא אמר בשקט.

הוא סיפר לי על מערכות היחסים האחרונות שלו.

סיפר על אהבות שהיו לו.

סיפר על המשפחה שגדל בה, על החברים, על העבודה.

על חדר הכושר והקפה השכונתי הנעים.

סיפר על אמא שלו, שהיתה הרבה שנים לבד, אחרי שאבא שלו נפטר.

על הודעות מוזרות בשעות לא סבירות, שהיתה שולחת לאנשים בחודשים האחרונים לחייה ורמזו לו שהיא מאבדת כיוון, כשבשאר הזמן נראה היה שהיא מתפקדת לגמרי רגיל, אבל אנשים זרים היו מתקשרים אליו בדאגה שקרה לה משהו.

סיפר על אבא שלו, שהשאיר אחריו מורשת תובענית של מצליחנות.

אבא שראה הישגים בציונים, במדדים ברורים וחדים.

לא התייחס למושגים של אנושיות, חמלה וחברות. או אהבה.

רק למה שניתן לכמת במספר.

אבא שרק לאחר מותו יכול היה לצאת מהארון, ששנים שפט אותו על כך שהוא לא מוצא בת זוג.

אבא שלא ניחש, בניגוד לאמא שלו - שתמיד ידעה בתוך תוכה שהוא אוהב גברים.

סיפר על ההתרסקויות. על שברון הלב.

על הפעמים שהתנפץ כמו רסיסי זכוכית.

ואז הצליח לאסוף את האור הנשבר בו ולהרים את עצמו מחדש אל החיים.

סיפר על הגעגועים לימים תמימים.

על האהבה לקפה.

סיפר על הכמיהה לבן זוג מתאים. על הרצון העמוק בזוגיות מיטיבה ומאושרת.

סיפר על החלום לעשות בבית אירועי קבלת שבת לחברים.

"כמו הפרלמנטים בבתי הקפה השכונתיים, רק בימי שישי אחר הצהרים ועם הקפה והעוגות הביתיים שלי.

שיחות על דברים ברומו ובתחתיתו של עולם, מוזיקה טובה, קפה משובח.

התשלום יהיה חברתי, כל אחד לפי היכולת והרצון.

ואם ישברו כוסות – הן יהיו הכוסות שלי ולא אצטרך להתבייש" הוסיף בהומור.

חשבתי שזה רעיון מדליק.

חשבתי שהייתי שמחה להשתתף מדי פעם, לפגוש אנשים מעניינים.

יוזמה שיכולה להתחיל מורשת שלא מבוססת על הישגיות, אלא על הערכים שלו של חברות, אנושיות, שיתוף.

אולי תתפתח מהרעיון הזה קהילה. קהילה משלו. תומכת ומקבלת.

ואולי אפילו יפגוש כך את אהבת חייו, בלי לצאת לדייטים ראשונים.

הוא שיתף אותי בחלום שיאפשר לי לתכנן ולעצב לו בית, בו יוכל להגשים אותו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב