top of page

עתידות

"אולי את תדעי לפרש לי את הנבואה שקיבלתי מאיזה אתר במייל" אמרה לי כשנפגשנו בדירה הזמנית שלה, אחרי כחצי שעה של שיחה קלילה.

היא היתה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, ללא ילדים. ללא אהבה – כמו שסיפרה לי.

היא מורה פרטית ללשון ומתמטיקה. שילוב די נדיר, אבל הגיוני לי דווקא...

פעם היתה מורה בתיכון ונשברה. לא הצליחה להחזיק מעמד עם מה שהגדירה כבינוניות של מערכת החינוך.

"מילאתי שאלון מקרי בפייסבוק, מה שבדרך כלל אני לא עושה, שהבטיח ניתוח של עתיד חיי האהבה שלי וקיבלתי תשובה ארוכה בספרדית, במייל, ממי שהציגה את עצמה כמכשפה מפרו.

גוגל תרגם לי ממש מעורפל וביקשתי מחברה דוברת ספרדית לתרגם שוב, כך שאבין. אני אקריא לך מה היא כתבה" והלכה להביא את הדף שהדפיסה, כדי שתוכל לכתוב עליו הערות ושאלות.

התנצלה שהניסוח פשטני והקריאה לי:

"זה מרגיש שאת רוצה להחזיק את הלב של האהוב שלך בידיים שלך.

יש חוטים את צריכה לשחרר אותם. דברי איתי בשני לספטמבר. תוכלי להגיע לאור ואהבה. תפגשי בן אדם מיואש שיבקש טובה את תהיי מוטרדת מגסות הרוח שלו"

כך קראה מהתרגום של חברתה ושאלה אותי מה לדעתי זה אומר.

לא הכרתי אותה ואת הרקע מספיק כדי להבין מה פירוש להחזיק את לבו של אהובה בידיים - האם מדובר בכמיהה, בשליטה, בשמירה? על איזה חוטים מדובר – האם אלה חוטי קשר, זכרון או כבלים מגבילים? ולמה לדבר אתה שוב אחרי השניים בספטמבר?

שאלתי אותה איזה התנהגות אנושית היא עלולה לחוות כגסות רוח מטרידה.

היא הדליקה סיגריה במרפסת ושקעה בכוס הקפה השחור שכמעט סיימה.

ערבבה בתנועות מעגליות, כאילו מחפשת תשובה במשקע הכהה.

אחרי דקות ארוכות אמרה לי, בלי להישיר אלי מבט: "את יודעת, יש לי נטיה לחוות דיבור ישיר כגסות רוח. גם אם הדובר לא התכוון לפגוע. גם אם גסות רוח היא אחרונת תכונותיו. ואני ממש אודה לך אם לא תשאלי אותי למה. את השאלה למה אני נוטה לחוות כביקורת".

התשובה היתה כנה וחדה והשתדלתי שהיא לא תרגיש שהופתעתי.

לא שאלתי למה.

ביקשתי ממנה לספר לי עוד, אם נוח לה.

היא הישירה אלי מבט ודיברה בשטף.

"לפעמים אני חושבת שנשברתי מעבודתי כמורה, כי הייתי רגישה מדי ולא כי המערכת היתה בינונית.

אולי זה תירוץ שאני מספרת לעצמי.

כל דבר לקחתי ללב וכל דבר פגע בי. כל דבר גרם לי להרגיש אשמה וחסרת ערך.

המורות הסתודדו וצחקקו בחדר המורים – הייתי בטוחה שהן לועגות לי.

התלמידים בכיתה פטפטו - ואני חוויתי את זה כחוסר כבוד ופגיעה.

כל מה שקרה סביבי – נחווה אצלי כגסות רוח כנגדי.

עד שעזבתי והמשכתי לעשות מה שאני יודעת במסגרות קטנות של אחד על אחד בבית.

כמעט בלי לצאת.

עישנתי במרפסת ומדי פעם מיהרתי למכולת הקרובה.

ככה העברתי שנים, עד שקרו שני דברים שטלטלו את עולמי השקט.

אחד היה הקורונה.

הסתגרתי. הפסקתי לקבל תלמידים,

 כי הרגשתי בסיכון. בקושי דיברתי עם אנשים. הכל נראה לי מזוהם.

והשני היה ההפיכה המשפטית.

הסכנה שחשתי היתה ברורה ומוחשית, עד ששברתי את כל חוקי הסגר שהטלתי על עצמי ויצאתי לרחובות להפגין. כל שבוע, לפעמים גם פעם או פעמיים באמצע השבוע, בתל אביב, בירושלים, ליד בתים של שרים.

אני לא יכולה לתאר לך את הרגשת השחרור שחשתי בהפגנות.

הרגשתי שהשליטה חוזרת אל ידי.

שיש לי כוח לשנות.

שאני חלק מהמון ולא עוד בודדה.

זה ממכר.

בין הפגנה להפגנה הכנתי שלטים וחשבתי מה אצעק בפעם הבאה.


ההפגנות נגד ההפיכה התחלפו בהפגנות למען החזרת החטופים ואני עדיין מפגינה.

שקעתי כל כולי בפעילות האידאולוגית – מדינית – חברתית והפסקתי לחלוטין לעבוד.

אני יודעת שזה נשמע מוזר לא לעשות שום דבר למען הקיום הפרטי שלי ולעסוק רק בציבורי. רק בקיום המדינה והשפעה על חזותה העתידית.

את בטח חושבת שאני לגמרי מטורללת" אמרה לסיום.

"לא. אני לא חושבת שאת מטורללת. אני לא חושבת במושגים כאלה.

אני פשוט רוצה להקשיב ולהבין – מי את, מה המוטיבציה שלך, מה הערכים, מה את רוצה להעניק לעולם.

כי אני רואה שאת בנתינה אינסופית. ודרך זה להבין איזה בית יהיה לך.

אבל אני מרגישה שאת מאוד שופטת את עצמך. את מייסרת את עצמך בביקורת.

מעניין אותי אם הביקורת הזו היא פנימית מתוכך - כלפי עצמך, או שזה מה שאת חושבת שאחרים יחשבו עליך?"

היא ענתה שכנראה שזה משולב – הביקורת שלה עם ביקורת מנוחשת מהסביבה.

"אני לא אחזור לגור בבית הזה" אמרה בנחרצות.

"דווקא אהבתי לגור שם. מאוד נוח וקרוב לכל מקום. ויש לי שם שכנים טובים. כשאני רגועה, אני מבינה שהם טובים אלי. ברגעים פחות מאוזנים, אני חושבת שהם מרחמים עלי.

אני רוצה התחלה חדשה. את מבינה?

מקום חדש, עם אנשים שלא מכירים אותי ואת התסביכים שלי.

אנשים שעוד לא רבתי איתם ולא נפגעתי מהם.

ולמען האמת, אני מבינה שאני לא בנויה ולא פנויה לעבודה.

הבית יכול להיות מקור הפרנסה שלי ולא אצטרך לעבוד.

אני אשכיר אותו, במחיר הגבוה ביותר שאוכל ואשכור דירה קטנה, אולי בעיר אחרת ויותר זולה.

כך גם לא אהיה כבולה ואוכל לעבור דירה בכל פעם שארגיש שדי לי מהסביבה בה אני חיה.

אני רוצה שהבית הזה יהיה נוח ומרשים לשוכרים פוטנציאליים.

אני כבר אסתדר במקום אחר".

לבי יצא אליה וכאב על התקופה המטורפת שאנחנו כולנו עוברים.

התרגשתי מהפתיחות והרצון לשתף אותי.

.

עשיתי איתה דיל.

הבית יתוכנן עבור שוכרים רצויים שיוגדרו מראש, אבל בהתאמה גם לצרכים שלה. כך שאם תתחרט ותרצה בהמשך לגור שם – הבית יהיה נכון לה, ללא צורך בשיפוץ.

לדיל הזה היא הסכימה. אולי אפילו הרגישה הקלה כי תתאפשר לה שליטה והחלטה חופשית.

ואולי תמצא אור ואהבה כמו שאמרה הנבואה בספרדית ויהיה לה מקום מתאים משלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Comments


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page