עד שהייתי קורסת..

"הוא היה מוביל אותי למיטה שיכורה ועושה איתי אהבה עד שהייתי קורסת.

ואז הוא מת.

את מבינה את החוצפה?

מי הרשה לו למות?

הוא היה החצי השני שלי.

אפילו כשהוא היה חולה הוא עוד עגב עלי.

ועכשיו מה?

40 שנה עם אותו גבר, הגבר היחיד בחיי – מכיתה ט'.

עברנו הכל יחד.

איך אני ממשיכה בלעדיו?

איך אני עושה לי בית בתוך כל הצער הזה?

והזיכרונות.. הם ממלאים כל פינה כאן.

ומצד שני – איך אני מוכרת כזה בית שבו היו כל חיינו ובו גידלנו את הילדים?

ותיכף יהיו נכדים שהוא לא יזכה לראות, איך אגדל אותם במקום אחר שהוא לא הבית?

הלואי שהיה איזה כוח שהיה מאלץ אותי להחליט לכאן או לכאן"

הקשבתי לה. היה לי עצוב.

היא שיתפה בהתלבטויות, בכאב, שקלה אם לשפץ או למכור.

הדירה כבר היתה די ישנה, והבניין ישן.

הם קנו אותה כזוג צעיר, עם קצת עזרה מההורים – כשעוד היה אפשר לעזור לילדים לקנות בתים.

רואים שהיו כאן חיים שלמים, רואים שזה היה להם בית.

ואז עלה לי רעיון. החלטתי להיות אמיצה -

"תגידי.. ואם הייתי אומרת לך שאפשר אולי להרוס את הבניין ולבנות במקומו חדש?

כלומר הבית שלך יהיה בדיוק כאן, אבל חדש לגמרי.

נהרוס עד היסוד ונבנה מחדש"

היא היתה מופתעת.

בהמשך בדקנו עם השכנים ובהחלט יש התכנות כזו מבחינתם – אפילו שמחו על המעלית והממד שיהיה בכל דירה.

וכך יצאנו למשימה שונה לגמרי – השכרת הדירה שהיתה להם בית, מעבר לדירה בשכירות כבר מעכשיו לכמה שנים

ובמקביל – גיוס עורך דין שאני סומכת עליו, לעזור להם לבחור יזם איכותי ולשמור עליהם.

כי את הבית שלה היא לא תיתן לכל אחד.

זה יקל עליה ועל כל התהליך בהמשך, אם וכאשר יהיה פינוי לבניין ובינתיים הכלה שלה תנהל את עניין השוכרים. לה זה קשה מדי..

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב