top of page

נחליאלי בפברואר


"מה קשור עכשיו נחליאלי אמא?" שאלה אותה אפרת, בתה הבכורה שבאה לשמור עליה אחרי הניתוח.

היא נפלה ברחוב. דווקא הרגישה טוב באותו יום, יחסית.

יחסית – כי אפרת ורוני, ילדיה, ניסו לעשות מההזדקנות שלה בדיחה. כך אמרה להם כל פעם.

אפרת אימצה הרגל להתקשר אליה כל בוקר, מאז שהתאלמנה שנתיים קודם ושכחה אפילו לאכול מדי פעם.

"מה אני צריכה לאכול? מה יצא לי מזה? כבר אין לי את אבא לטפל בו. הנכדים גדולים. נינים הם לא רוצים לעשות לי. מה צריך לאכול בכוח? אני אוכלת כשאני רעבה" היתה עונה להם בדווקאות שתואמת את גיל ההתבגרות ולאו דווקא גיל גבורות..

"פולנייה" היו מטיחים בה רוני ואפרת, חצי בצחוק. "לא רוצה לתפוס הרבה מקום בעולם".

"אמא את מרגישה טוב? כלום לא כואב? את בטוחה שאת לא מתה?" היא העמידה פנים שהיא צוחקת ביחד איתם..

האמת היא שגם הם לא ממש צחקו. הם היו מודאגים.

אמא שלהם שמרה בקנאות על העצמאות שלה, לא רצתה מטפלת שתגור איתה בבית.

הסתפקה במנקה פעם בשבועיים ובשעות הבודדות של העזרה מביטוח לאומי.

את הקניות והסידורים התעקשה לעשות לבד.

"זה שומר אותי קצת בחיים. קצת ללכת, קצת לראות אנשים, קצת לעשות חשבונות, קצת לראות חלונות ראווה"

הכל קצת. כאילו באמת ניסתה לצמצם את עצמה.

ואז הגיע אותו יום בתחילת פברואר.

היא התעוררה בבוקר, עברה את השאלה הרגילה של אפרת אם היא בטוחה שהיא בחיים כי כלום לא כואב לה ויצאה לסידורים בעיר.

הבנק היה במרחק חמש דקות הליכה בלבד והשמש זרחה באותו בוקר.

היא הלכה לאט ברחוב ופתאום ראתה נחליאלי.

"מוזר" חשבה לעצמה. "נחליאלי בפברואר, העולם באמת השתגע"

שבריר שניה של מחשבה לא ממוקדת והיא מצאה את עצמה מתעופפת באויר לאחר שנתקלה בבליטה במדרכה.

השהייה באויר הרגישה כמו נצח. כמו בהילוך איטי – צנחה, המשקפיים עפו, הידיים שנחלשו מאוד לא הצליחו לבלום את הפגיעה בפנים. והיא לא הרגישה את הגוף בכלל.

היא הניחה ראש על המדרכה וחשבה לעצמה "כנראה עכשיו אני באמת מתה" ועצמה עיניים.

ההמולה העירה אותה.

אנשים ניסו לדבר איתה. מישהי צעקה לא להזיז.

והכאב..

הכאב החל להזדחל אל הפנים ואגודל ימין.

היא עצמה שוב את העיניים. פוחדת לראות ואפילו לחשוב על מה שקרה.

"נחליאלי בפברואר" היא אמרה בלחש, בעיניים עצומות "העולם השתגע".

היא לא באמת איבדה הכרה – כך ניסתה להסביר לחובשת באמבולנס. רק לא רצתה לדעת מה קרה לה.

לא רצתה גם לחשוב על העלבון. על הבושה. על נזק פיזי אפשרי.

בנזקים פיזיים היא הבינה. עברה עם בעלה המנוח את כל השיקום כאשר נפצע במלחמה.

היא לא היתה בטוחה שתעמוד בתהליך כזה. היתה בטוחה שלא תעמוד בו.

לא בחלק הגופני ובטח לא בחלק הרגשי.

עדיף לעצום עכשיו עיניים ולא לדעת. ושלא יגעו בה יותר מדי.

סירנה. חדר מיון. חדר ניתוח – האצבעות חייבות התערבות מיידית.

"ראיתם פעם נחליאלי בפברואר?" שאלה את אפרת ורוני כשהתעוררה מההרדמה.

הם חשבו שהיא איבדה את זה.

בלילה, במשמרת של אפרת איתה בבית החולים שאלה שוב.

"מה קשור עכשיו נחליאלי אמא?" אפרת היתה בטוחה שהיא הוזה. שהתבלבלה – אולי מהנפילה או ההלם.

אבל היא הסבירה.

"פעם, כשהעולם היה הגיוני, הנחליאלי בישר את הסתיו. אני זוכרת היטב. אני צלולה.

החצבים היו פורחים ואחר כך הנחליאלי היה מגיע, ואז היינו יודעים שהחום הנורא יוצא להפסקה של כמה חודשים.

ואני פתאום ראיתי את הנחליאלי הזה רץ. רץ לבדו.

וחשבתי לעצמי שכבר מזמן לא ראיתי נחליאלי וכבר מזמן העונות התבלבלו והעננים כבר גם לא לפי מה שהכרנו ולמדנו. ולא הקור ולא הגשם ולא החום. ולא זוגות ולהקות של ציפורים. נחליאלי רץ לבד בפברואר.

פתאום הרגשתי בודדה, את מבינה אפרתי? הנחליאלי הזה העציב אותי וברגע אחד רציתי למות.

ואז עפתי באויר. ונחתתי על הפרצוף כי הידיים חלשות כבר.

ואין לי כוח יותר להיות לבד".

אפרת הבינה מאוד. גם רוני הבין כאשר הגיע בבוקר ושלושתם בכו על אמא שהיתה מבוהלת, ועל הבדידות, ועל אבא, ועל הכאב. הפיזי והרגשי.

השלב הבא יהיה הכנת הבית למגורים של מטפלת.

על הפחד והחדירה לפרטיות יצטרכו ללמוד להתגבר. לאט לאט. צעד צעד.

את המהירות ישאירו לנחליאלי בפברואר.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Opmerkingen


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page