top of page

מקום בעולם


זיהיתי אותה מרחוק.

אני לא באמת יודעת איך, כי בפרופיל הווצאפ שלה היתה תמונה של חתול.

ראיתי מרחוק, אישה הולכת לכיוון הקפה בו קבענו.

אישה שנראית כבת ארבעים, רזה, מעט כפופה, מביטה כלפי מטה,

הולכת בצורה שנראתה לי קצת מוזרה

עם הידיים בקדמת הגוף ולא לצידיו.

כאילו היא מפלסת את דרכה בהמון, אבל היתה לבד על השביל.

ההליכה שלה נתנה לי הרגשה שהיא רוצה לצמצם את עצמה,

לצמצם את המקום שהיא תופסת בעולם.

.

היא זיהתה אותי והתיישבה (לפי התמונה בווצאפ),

מוציאה את התכניות של הבית שקיבלה בירושה, כפי שסיפרה לי מראש,

וגם אלבום תמונות ישן.

במשך כל הפגישה, היא כמעט לא הישירה אלי מבט.

.

אבא שלה כבן יחיד ירש את הדירה מהוריו.

אמא שלה החזיקה בבעלות עליה, לאחר פטירת האב כשהיתה עדיין בגן.

כעת, כאשר אמה נפטרה – הדירה עברה אליה, כבתו היחידה של האב.

היא לא ממש זוכרת את אביה.

הזכרונות שלה מעורבים עם תמונות ישנות ועם סיפורים, עד שקשה להפריד.

היא גם לא ידעה להסביר לי, או בעצם לעצמה,

מאין הצורך שלה להחזיר את הדירה למצב הדומה ביותר למצבה המקורי.

.

תחילה השיחה שלנו היתה מאוד מהוססת.

היא חשבה שלא אבין אותה.

הסבירה שכבר זמן רב היא רואה אותי ברשתות החברתיות.

אמרה שאני משדרת לה הרבה ביטחון ונינוחות.

שאני בולטת בשטח. בכל שטח – בחוץ, בפנים, בעבודה ובשעות פנאי.

גם בעיר וגם באמצע המדבר.

נראה לה שהעולם הוא הבית שלי..

והיא – בדיוק להיפך.

כל מה שהיא רוצה זה לא לבלוט.

היא לא מרגישה נוח כמעט בשום מקום.

בקושי בבית שלה, אליו היא מתייחסת כדירה שכורה זמנית.

ניסיתי לברר איך היא מרגישה בעבודה והסתבר שהיא עובדת מעט שעות ולבד מהבית.

מכינה אנליזות ושולחת במייל.

שאלתי אותה, מתוך עניין, מה גרם לה להגיע לפגישת יעוץ דווקא איתי, אם בתחושה שלה לא אצליח להבין אותה.

זה היה אחד הרגעים בהם הישירה אלי מבט, בעיניים מלאות, כמעט דומעות..

ולא ידעה לענות, רק שהשיחה הפתוחה והשאלות שלי הפתיעו אותה.

היא חשבה שנדבר עניינית אך ורק על הדירה. על המבנה.

שעשיתי עליה רושם מקצועי.

מה שהפתיע אותה, זו העובדה שהרגישה נוח לענות לי.

.

המשכנו לדבר עוד על התחושות שלה,

כי כפי שהסברתי לה, אם הדירה הזו צריכה להיות עבורה בית,

ואם היא רוצה (וצריכה) להרגיש נינוחה בבית שלה, אני צריכה להבין אותה..

לפענח את הרצונות והצרכים שלה.

.

התמונות הישנות שהיו באלבום, צולמו כאשר סבה וסבתה עברו לדירה שירשה כעת.

הם היו גאים בבית שהצליחו לרכוש במו ידיהם וצילמו בו את משפחתם הקטנה.

.

השיפוץ בבית בלתי נמנע.

גם מכיוון שתשתיות המים והחשמל כבר ישנות מאוד,

גם כי חלוקת החלל המקורית לא נוחה לצרכיה – בחיים ובעבודה.

ודאי לא כשתתבגר ותזדקק לעזרה.

אבל –

וזה היה החיוך הראשון בשיחה שלנו,

יעצתי לה לשמר כמה אלמנטים דומיננטיים –

דלתות עם זכוכית מרוקעת יחזרו לשימוש בחדר העבודה שלה ככניסה רחבה עם שתי כנפיים,

זוג דלתות ההזזה הרחבות בסלון, כמיטב מסורת ההפרדה פעם, גם הן עם זכוכית – יהפכו לדלתות ארון הבגדים שלה,

סבוניה של פעם, עם ידית אחיזה, הקבועה בקיר מעל האמבטיה – תחזור לאותו תפקיד, וחיפוי הקיר החדש יותאם אליה.

כך גם ידיות הארונות במטבח – יחזרו אל המטבח החדש.

מסילות אלכסוניות של התריסים שנפתחו החוצה, שאיפשרו כניסת אויר עם חלון פתוח גם בשעות שמש וגם בגשם – יהפכו למדפים לעציצים בסלון.

.

כך, בתום פגישת היעוץ, היא הרגישה שיותר נוח לה לערוך שינויים.

שיש לה זכות.

שזה הבית שלה, המשמר את זכר סבא וסבתא שלה וזכר אביה שגדל שם.

היא התחילה להרגיש את התחושה הנעימה שאולי בכל זאת יש לה מקום בעולם.

מקום משלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Comentários


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page