top of page

מסע הצלב שלה


"לא קשה לכם עם צלבי הקרס?"

שאלתי את זוג המעצבים הגראפיים שחיים ועובדים יחד, בסטודיו ביתי.

"אנחנו לא מסתכלים על זה רק כצלב קרס. אנחנו רואים גם את הסיפור שמאחוריו"

הוא ענה לי בשם שניהם.

ביקשתי שיספרו לי את הסיפור..

מסתבר שהם אספנים, חובבי עתיקות שאוהבים להסתובב בשווקי פשפשים בעולם.

לפני עשרים שנה כמעט היא ליוותה את הבן הבכור שלהם במסע לפולין.

באחד הימים, באחת העיירות בהן עצרו בדרך, נתקלו ביום שוק.

מרחוק זה היה נראה כמו שוק נודד רגיל, עם מציאות של בגדים וכלי בית.

אבל אחד הדוכנים היה שונה.

אחד הדוכנים היה של סוחר עתיקות עם פריטים קטנים כמו אצבעונים וכריות תפירה,

מחזיקי מפתחות מעניינים, כלי כסף וכלי פורצלן וקריסטל.

פתאום היא הבחינה בין הכלים העדינים בצנצנת קטנטנה שבתוכה קיסמי כסף מקושטים בצלב קרס בראשם.

היו שם חמישה קיסמים כאלה, מונחים בצנצנת כמו פרחים תמימים באגרטל.

הסתבר שאלה היו קיסמים לאכילת דג מלוח שהיו שייכים למשפחה של קצינים או תומכי השלטון הנאצי.

המוכר סיפר לה שהגיעו אליו מגרמניה, שם אסור לסחור בהם.

היא היתה המומה.

הדבר היחיד שעבר לה בראש הוא שבפולין (שאמא שלה כינתה ארורה), יהיה אספן מזכרות שיקנה וישוויץ בפני משפחתו וחבריו.

שצלבי קרס יוצגו בגאווה בין כלי האוכל בבית פולני.

אולי בבית של מי ששלחו את בני משפחתה אל הכבשנים.

לא היתה בכלל התלבטות – היא קנתה את הצלבים מיד.

אפילו לא ניסתה להתווכח על המחיר – פשוט קנתה, ביקשה מהמוכר לעטוף לה, דחפה עמוק אל תוך שקית הכביסה המלוכלכת במזוודה ולא פתחה את האריזה עד הבית, לבד בלילה, בסטודיו, בלב דופק ובטן מתהפכת מגועל ופחד גדול.

הלבד בחושך לא הצחיק אותה בכלל, אבל עכשיו כשסיפרה לי על כך שנים אחרי – היא התפוצצה מצחוק.

המסע הזה נקרא אצלם בבית, לא מסע לפולין אלא מסע הצלב של אמא.

מאז נתקלו בעוד פריטי אספנות מקושטים בצלבי קרס ואת רובם רכשו מאותה סיבה – לא להשאיר מזכרות לצאצאי הנאצים.

.

.

לא רק צלבי קרס היו על המדפים הארוכים בסטודיו.

היו שם חפצים ישנים עם סמלים של יחידות צבאיות מהארץ ומהעולם, פריטי יודאיקה עם סמלים יהודיים,

ואביזרי פרסום – מרצ'נדייז של חברות מסחריות, כולם עם סמלים ולוגו בולטים – ביניהם קופסא ישנה של גבינת קוטג' והקירות מסביב היו מלאים בפוסטרים של להקות רוק עם לוגו גדול.

"חתיכת אוסף של סמלים גראפיים יש לכם כאן ועדיין צלבי הקרס מיד קופצים לי לעין. למה בעצם לא זרקתם אותם לפח, אם המטרה היא רק שלא יקנו אותם תומכי הנאצים?" שאלתי.

"לא יכולנו לזרוק" היא ענתה לי.

"כל חיינו המקצועיים כמעצבים גראפיים, אנחנו בודקים וחוקרים את ההשפעה של הסמל הויזואלי ומשמעות התדמיתית על אנשים שנחשפים אליהם.

כל לוגו חדש שאנחנו מקבלים ליצור, אנחנו מנתחים לעומק – מהי החברה אותה הלוגו ייצג, מה הערכים שלה, מי הלקוחות שלה, מי הקהל הרצוי לה ולאיזה פעולה החברה הזו מעוניינת להניע את הקהל שלה.

כל אלה אמורים להשתקף בלוגו.

הלוגו אמור להיות שונה, מזוהה ולעורר את הרגשות וההזדהות הרצויים אצל הקהל.

הלוגו לא עובד לבד, הוא חלק מהתדמית של אותו גוף.

למשל – החולצה שאני לובשת עם הסמל של זהו זה. מה היא עושה למי שרואה אותה?

מה היא אומרת על סוג ההומור שלי? על הציניות שלי? על עמדותי בעולם?

מה היא אומרת על ההשתייכות שלי לקבוצת גיל? או לקבוצה בכלל?

היא בעצם משדרת למי שרואה אותה, והוא בהומור הנכון, בדעות הנכונות ובגיל הנכון – שאני חלק מהקבוצה שלו. וגם מזמינה מי שלא בקבוצה עדיין – להצטרף.

זה מה שאנחנו קוראים גאוות יחידה.

זה מעורר הזדהות ומחזק את הקשרים בתוך הקבוצה.

או החולצה שאת לובשת, עם הסמל של וונדרוומן. מה היא גורמת לך להרגיש? מה היא גורמת למי שרואה אותך לחוש כלפייך?

אנחנו נוסעים ברכב עם סמל של מכונית חשמלית. איך אנחנו מרגישים? למה חשוב לנו לשדר את זה לנהגים אחרים בכביש?

ככה זה עובד עם סמלים – של להקות, של מפלגות, של גופים אידיאולוגיים, של מוצרי צריכה.

חשיפה לסמל הויזואלי ביחד עם החשיפה לערכים הנכונים ייצרו הזדהות.

אז למה לא זרקנו את צלבי הקרס אחרי שמנענו מאחרים להרגיש איתם הזדהות?

אני לא באמת יכולה לענות על זה.

אולי כדי לזכור את הכוח שיש לנו בידיים כמעצבים?

אולי כדי לזכור שבכזה כוח של סמל אפשר להשתמש לרעה? ממש לאסונות?

אולי יש לסמלים האלה ערך משפחתי – של תזכורת עד כמה רחוק בני אדם מסוגלים להגיע?

אולי זה חינוך? תמרור אזהרה לא להיסחף למה שקורא לנו מכל פינה להיות חלק ממנו?

להזכיר לנו כל רגע לנתח את המצב ולשקול מה נכון לנו באמת, לא כחלק מקבוצה שאנחנו רוצים להשתייך אליה?

אולי זה בכלל מתוך הכרת ההיסטוריה של האמנות והעיצוב? מה שהתחיל כעיטורים גראפיים חזרתיים בתרבויות עתיקות, ביחד עם מגן דוד, חותם שלמה ושלל צורות שיוצרות טקסטורה אחידה ומהפנטת, הפך לסמלים ודגלים צרובים כל כך בתודעה, עד שנהיה מוכנים למות עבורם ועבור מה שהם מייצגים?

אני באמת לא יודעת לענות על זה, אבל לא היינו מסוגלים לזרוק.." היא ענתה לי בכנות.

וכך, ללא תשובה ברורה ועם הרבה שאלות פתוחות – נתקלתי באתגר שונה ומרתק בפגישת יעוץ למשרד ביתי.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Comentários


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page