מי יכול עליה? ושאלת הנחיתה על הירח


ואז היא הבינה שסביב כל פרידה, היא עושה מעשה קיצוני. לפעמים עוד לפני הפרידה בפועל, כשהיא מתחילה להרגיש שהראש שלה (או שלו) כבר לא בעננים ושהפרידה מתקרבת. לפעמים אחרי הפרידה. מעשה נועז. אפילו מטורף. לא מתחשב בסביבה שלה – גם לא בילדיה. פעולה שמסכנת אותה ממש – פיזית, רגשית או כלכלית. זה תמיד מעשה שמחזיר לה את תחושת הכוח האינסופית, שהיא מרגישה בין מערכות יחסים, כשהיא לבד. ואף אחד לא יכול להגיד לה כלום על המעשה הזה – היא בכלל לא מקשיבה. כמו בגיל חמש כשמחליטים משהו וזהו. כי מי יגיד לה לא לעבור עכשיו עיר? או להירשם לאיזה קורס מאאאוד יקר שבדיעבד ידעה מראש שלא תרוויח בעקבותיו את המיליון המובטח? או לטוס באיזו משלחת - אל הירח אם היה אפשר.. ומי יכול עליה? לא טובי הצודקים ואפילו לא היא בעצמה.. . וכשהיא הבינה את הדפוס הזה, האסימונים התחילו ליפול.. . כל כך הרבה דברים הסתדרו לה בראש באותו יום. כל כך הרבה זיכרונות ילדות צפו פתאום. זיכרונות של הרגעים בהם נכנסה לבועה בכדי להגן על עצמה, כשלא היה מי שיגן. בועה שהיתה מקלט. ובמקלט הזה שלה – היה שקט, היה בטחון. ומסתבר שהמקלט הזה כל כך נחוץ לה, שהיא שימרה אותו והצליחה לשדרג אותו לדרגת מקלט אטומי. מקלט נעול – שהכניסה אליו יכולה להתבצע רק על ידי קסם. קסם ההליכה על סף התהום. אז הדלתות נפתחות לרווחה והיא מוגנת בתוך הכוח הבין-גלקטי שלה. . טוב אז היא הבינה. ומה עכשיו? עכשיו היא צריכה ללמוד לא לפתוח יותר את המקלט. לא פשוט. ובינתיים? בינתיים הבית שלה קיבל כמה חפצים סמליים, שיזכירו לה את שאלת הנחיתה על הירח, סמליות לאמיתות מוחלטות שנצרבו בה בילדותה המוקדמת, ובהמשך החיים – התעוררו לגביהן ספקות, אפילו אם לצורך דיון. . קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב 🤍

אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square