לוליטה בטהרן

נכנסתי אליה הביתה, אם יחידנית. אמנם על הנייר יש אבא, אבל בפועל לגמרי לבד עם הילדים רוב השנים.

אישה קורנת, חזקה, בשנות החמישים לחייה.

על השולחן בסלון היה מונח פתוח הספר לוליטה.

"את קוראת את זה?" שאלתי אותה כשהתיישבנו על הספה.

"קוראת, בואי.. אני נאבקת עם הספר הזה כבר בפעם הרביעית. מאוד קשה לי כאישה ואמא לבת, למרות שלכאורה הוא אפלטוני... קראת אותו?" שאלה אותי.

"כן" עניתי. "בהחלט לא קל לעיכול..."

"ואת 'לקרוא את לוליטה בטהרן', גם קראת? " היא שאלה אותי.

לא קראתי, אבל השם של הספר כיווץ אותי.

יכולתי רק לנחש מה עלול לקרות לאישה שתקרא את נבוקוב בטהרן...

"חזרתי לנסות לקרוא את לוליטה, אחרי שסיימתי לקרוא את לוליטה בטהרן"

היא התחילה לספר ונשמתי עמוק, בהקשבה.

"לפני כמה שבועות הייתי צריכה להגיע להרצאה בבאר שבע והחלטתי לנסוע ברכבת.

נכנסתי לתחנה בתל אביב ועל הספסל בקצה הרציף היה מונח ספר, עם הכיתוב – ספריה בתחנה.

מיזם מקסים שלא הכרתי.

השם של הספר מיד תפס אותי. עצר לי את הלב.

לקרוא את לוליטה בטהרן.

אני בעצמי ברחתי מפקיסטן. ככה אני מרגישה. ידעתי שהספר הזה מחכה לי.

לקחתי את הספר לנסיעה, כדי לקרוא בו ברפרוף, לא היה לי כוח ממש להתעמק - ותכננתי להשאיר אותו בתחנה של באר שבע.

התיישבתי ברכבת והתחלתי לקרוא. הרפרוף החזיק רק בעמודים הראשונים, אחר כך נשאבתי לתוכו.

כבר היה לי ברור שלא אשאיר אותו בבאר שבע, אלא אחזיר לתחנה בתל אביב רק אחרי שאסיים לקרוא את כולו.

מאוד הזדהיתי עם הנשים שניסו לשמור על פנימיות חופשית ועצמאית מול סביבה קנאית ומענישה.

אותי לא המדינה הגבילה – כמו איראן שלהן, לי היו הגבלות בתוך הבית.

בתוך הבית הרגשתי כמו באיראן שתוארה בספר, או פקיסטן – כמו שאני אומרת.

זה לא ממש משנה – שלטון הוא שלטון. טרור הוא טרור.

בשלושת החודשים האחרונים בהם היינו יחד – הסתובבתי עם מכשיר הקלטה קטן בכיס.

טייפ כזה כמו של מרגלים.

הייתי בטוחה שהוא יהרוג אותי והיה לי חשוב שידעו מה קרה.

למזלי, זה לא הספיק להגיע לאלימות פיזית כי הצלחתי לחתוך ברגע האחרון.

וכנראה שהוא היה הורג אותי אם היה מוצא את הטייפ בכיס.

הייתי מטעינה אותו בעבודה ומפעילה לפני הכניסה הביתה.

נכנסתי רק עם ההקלטה פועלת.

ומה שהוקלט עליו... מעולם לא העזתי לשמוע.

הכרנו כמה שנים קודם. הייתי אחרי מלחמת גירושין קשה וארוכה מאוד, עם ילדים, וכל מה שרציתי זה שמישהו יאהב אותי בטירוף.

לא ידעתי אז שאהבה בטירוף היא האהבה של המטורפים..

הוא היה נראה מאוהב. מעריץ. לא יכול לחיות בלעדי.

תוך כמה חודשים כבר הייתי בהריון.

אני לא יכולה להגיד שלא נדלקו לי נורות אדומות, אבל סירבתי לראות אותן.

כל כך קסמה לי האהבה הגדולה שלו.

רציתי בכל נימי נפשי להאמין שזה אמיתי. שהפעם זה יהיה טוב.

לאט לאט הוא התחיל לסגור עלי.

לאן את הולכת, עם מי את נפגשת, מה את מחפשת בחוץ.

כל פגישה שלי עם חברה או אפילו בת משפחה נגמרה בתחקיר עומק מעליב.

עד שויתרתי והתרחקתי מכל מי שהכרתי. המחיר לא היה שווה את המפגש.

כל פעולה שלי, כל נשימה ממש – היתה מלווה בתיעוד יסודי של המיקום והזמן, כדי שיהיה לי אליבי מוצק.

כדי שאולי הפעם הוא יאמין לי ולא יחשוד שאני מסתירה משהו.

'תתנתקי מהעבר שלך' היה דורש ממני, ואני לא הבנתי מה הבעיה עם העבר שלי ולמה אני צריכה להתנתק.

הפסקתי ללכת איתו לכל מני מקומות – כי לא יכולתי להרים את העיניים מהרצפה. על מי את מסתכלת? מה את מחפשת בו? היה לך איתו משהו? מכירה אותו?

העדפתי להישאר בבית.

הפסקתי לעבוד במקצוע שאהבתי כי הייתי מקבלת ממנו זעם וטלפונים עם צעקות איפה אני ולמה הילדים בוכים בזמן שאני מחפשת בחוץ.

מכרתי את הבית שלי והכנסתי את הכסף לעסק שלו.

הוא שכנע אותי, בנעימים ובאיומים, שזה יוביל לפריצת דרך שאחריה נהיה עשירים ממש.

הוא סיפר לי שיש לו בית שלו – הראה לי אותו. הסביר שבבית הזה בינתיים גרים בני משפחה שאבא שלו מרחם עליהם, אבל הבית הוא שלו והבטיח להעביר אותו על שמי ברגע שבני המשפחה האלה יתפנו משם. ממש עוד שנים בודדות, כשהילדים שלהם יגדלו קצת.

וככה הפסדתי בית – כי הסתבר שהבית ההוא לא היה שלו.

הפסדתי הכל. כל מה שהיה לי בחומר.

הפסקתי לעשות ספורט. כי בשביל מי ובשביל מה אני מתאמנת, היה שואל שוב ושוב ועושה לי סצנה אחרי כל אימון. מחפשת שיסתכלו עליך? שיתחילו איתך? מחפשת מישהו?

זה אולי נשמע שיכולתי להתעקש על הדברים שחשובים לי – אבל המציאות לא אפשרה את זה.

פחדתי על עצמי, על החיים שלי, על הילדים.

מכירת הבית שלי לא הצליחה להחזיק את העסק שלו, שנפל.

גם אסור היה לי להתערב בניהול. כי מה אני מבינה...

הוא הקדיש את זמנו לבילוי עם חברים, אולי גם חברות ולספורט.

הוא נרשם למכון כושר, את מבינה?

אחר כך הלכתי לעבוד בתחום אחר – רק עם נשים וילדים.

חשבתי שזה ירגיע אותו, אבל התקפי הזעם והקנאה רק גברו.

לא משנה מה עשיתי ואיפה הייתי, לא משנה שהפסדתי את הבית שלי וממש הגענו לפת לחם – מבחינתו אני יוצאת מהבית רק כדי לחפש גברים.

הייתי חוזרת מהעבודה לצרחות של 'מזדיינת עם ערבים' והילדים היו מסתגרים בחדרים שלהם בבהלה.

לא ידעתי איך אני יוצאת מהסיפור הזה ונשארת בחיים.

ואז פתאום קרה משהו. הגיעה ההזדמנות לברוח מפקיסטן.

הוא פתח עסק חדש בהתראה מאוד קצרה.

הוא הוציא את כל הסחורה שהיתה לנו בבית אחרי שהעסק שלו קרס ופתח מקום חדש ומרשים.

הבנתי שיש לי הזדמנות חד פעמית ויזמתי איתו שיחה בלילה, אחרי שהילדים נרדמו.

אמרתי לו שכל הסחורה שלו היא בעצם שלי – כי הבית שלי נמכר עבורה.

הודעתי לו שלמרות זאת, כל מה שהוציא כבר מהבית יהיה שלו וכל מה שבתוך הבית – נשאר שלי, רהיטים, מכשירי חשמל, דברים של בית

ויש לו 3 ימים לארוז את הבגדים והחפצים האישיים שלו ולצאת.

לקח לו יותר משבוע להסתלק. בשבוע הזה הוא לקח עוד המון דברים מהבית, כולל דברים שאין לו צורך בהם בכלל, מלבד שיחסרו לי.

אבל יצא.

ואני התחלתי לנשום.

אחר כך עברתי עם הילדים לדירה קטנה יותר שיכולתי איכשהו להחזיק.

ההורים שלי, שלא ידעו כלום כי לא יכולתי לספר, לא סלחו לי מעולם על מכירת הבית.

אבל אני יודעת שזה הציל אותי.

קניתי את החיים שלי כנראה, לא רק את החופש".

היא שתקה והסתכלה לי עמוק בעיניים, כאילו לנסות לראות אם אני יכולה להבין מה עבר עליה.

ואולי למה המיטה שלה צמודה אל הקיר כמו בהתרסה נגד זוגיות...

הסיפור שלה היה מטלטל. נגע לי בכל הפחדים.

ביקשתי ממנה לספר לי חוויה טובה וחוויה רעה – מהרגע שהוא עזב את הבית.

"חוויה טובה זה קל" אמרה וחייכה, "החוויה הטובה היא שידעתי כל הזמן, כמו הנשים האלה בספר על טהרן, שבפנים, למרות כל מה שקרה, נשארה לי תודעת החופש והיא גם כנראה זו שהצילה אותי"

ואז היא חשבה רגע, כמו מהססת אם לספר.

"החוויה הרעה ביותר בחיים שלי היתה כשארזתי את הבגדים כדי לעבור אחרי הפרידה.

מצאתי בעומק המדפים והמגירות שלי תחתונים קרועים.

בהתחלה צחקתי לעצמי וחשבתי שאני לא זוכרת בינינו אירוע שכלל קריעת תחתונים.

אבל אז היה עוד זוג ועוד זוג ועוד..

ומאחורי הבגדים המקופלים מצאתי חולצות שלי מעוכות ומלאות בסימני זרע.

הוא אונן לי בבגדים וקרע אותם.

הייתי בשוק. הרגשתי כאילו נאנסתי.

היה מבעית לחשוב שחייתי את השנים האלה עם אדם כל כך מסוכן.

הרבה יותר מסוכן ממה שחשבתי.

זה היה פחד מקפיא דם. זו היתה החוויה הכי נוראית שהיתה לי בחיים".

שתקתי איתה הרבה זמן. הייתי חנוקה.

היא שאלה אם אני מתחרטת ששאלתי אותה על החוויות ואמרה שהיא מצטערת שהכבידה עלי.

עניתי לה שממש אין על מה ואני לא מתחרטת. שאני מודה לה על השיתוף איתי ומרגישה בת מזל שהיא סומכת עלי.

אני רק כל כך מצטערת שהיא עברה את כל זה.

היום, 15 שנה אחרי סיום מערכת היחסים הקשה הזו ואחרי עוד כמה מערכות יחסים קצרות ולא טובות שהיו לה מאז, בלי שהיתה מסוגלת לעבד כל מה שעבר עליה, היא יודעת שהיא במקום אחר.

היא בוטחת בעצמה, בילדים שלה ובאנשים שהיא בוחרת שיהיו חלק מחייה.

גם הבית שלה ישקף את התחושות האלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב