ילדה סוכר
"תיכף החבר שלי יבוא וישלם לך על היעוץ" היא אמרה לי כשנכנסתי אל הבית שלה, שהיא רוצה לשפץ וישבנו לשתות קפה על הספה הישנה במרפסת הסגורה בתריסול של שנות השמונים, במזרח העיר.
"אתם גרים יחד?" שאלתי אותה
"לא" היא צחקה. "הוא בכלל נשוי. תיכף תראי אותו".
הייתי בטוחה שקשה להפתיע אותי, אני מודה.
היא בת 24, לא מזמן השתחררה משירות קבע כקצינה בחיל האויר.
היא סיפרה לי בטלפון כשפנתה אלי שהיא גרה בדירה הזו בשכירות במשך שנתיים ופתאום התאפשר לה לקנות אותה.
לא שאלתי איך התאפשר לה, אני אף פעם לא שואלת מאיפה הכסף.
לעיתים קרובות מרגישים נוח לספר לי בשלב כלשהו. כשנבנה אמון.
הפעם היתה לי תחושה שהיא זקוקה לאוזן קשבת כבר עכשיו.
"מתי החבר שלך מגיע? את מעדיפה שנמתין לו עם התחלת הפגישה? זה יסייע לך אם הוא יהיה נוכח, או יקשה? את הזמן של הקפה בינתיים לא אחשיב בזמן הפגישה" אמרתי.
חיכינו לו ובינתיים היא שיתפה אותי בסיפור חייה.
היא באה ממשפחה הרוסה, כך היא הגדירה את זה.
אמרתי לה בחיוך שמשפחה הרוסה זה ביטוי של פעם, של הדור שלי ומה שנחשב פעם הרוס, היום כבר עוד מעט נורמה.
היא חייכה ואמרה לי שהרוסה זו הגדרה די מדוייקת למשפחה שבאה ממנה.
ההורים של אמא שלה עלו לארץ ועברו לגור איתם כשהיתה בת שנתיים.
זה היה אמור להיות מצב זמני.
כשהיתה יותר צעירה חשבה שזה נוח לאמא שלה כי תמיד יש מי שיעשה את עבודות הבית וישמור עליה ועל אחותה הקטנה, כשהתבגרה הבינה שאולי אמא שלה היא זו ששמרה על סבתא.
סבא שלה היה איש אלים.
כלומר, אליהן הוא היה נחמד, גם אל אבא שלה היה די נחמד.
כלפי סבתא הוא היה אלים.
והוא היה אלכוהוליסט. תמיד היה ולאחר שעלו לארץ זה התגבר.
אולי בגלל קשיי השפה, אולי כי סבתא היתה זו שרצתה לעלות לארץ והוא האשים אותה בקשיים,
אולי לא קשור לכלום בכלל והוא פשוט היה שתיין.
היא זוכרת ימים ולילות שסבא היה חוזר שיכור ומכה את סבתא.
לפי הצעקות היא חושבת שגם ניסה לאנוס אותה.
אמא שלה היתה רצה לחדר שלהם ומכניסה אותו בכוח למקלחת להתרחץ ולהרגע.
כך היתה כל הילדות המוקדמת שלה, עד שסבא עזב.
יום אחד הוא פשוט נעלם.
היו שמועות שהוא הצטרף לאיזו ישיבה בצפון, אבל הם לא חיפשו אותו.
סוף סוף היה שקט בבית.
תקופה קצרה של שקט ואז אמא שלה חלתה.
"במחלה" היא אמרה. "סרטן?" שאלתי, שוברת קצת את הטאבו על אזכור השם של המחלה האיומה הזו שהרבה אנשים חוששים להעלות על השפתיים.
סרטן שד שהתגלה מאוחר מדי והטיפולים לא הצליחו להציל.
שנה שלמה אמא שלה העדינה והיפה, כפי שסיפרה עליה, נאבקה.
אחרי שנה נוראית אמא שלה נפטרה.
היא סיפרה שהמזל שלה ושל אחותה היה שסבתא גרה איתם.
היא טיפלה בהן ובבית, תמיד בשמחה ובהוקרת תודה.
כשאמא שלה נפטרה סבתא שלה נשארה איתם, אבל הפכה לאדם עצוב.
עשתה הכל, אבל על אוטומט.
כבר בלי שירים וחיבוקים ועם הרבה דמעות.
אחרי שנה אבא שלה מצא בת זוג חדשה.
זה היה קשה לסבתא וזה היה קשה להן, הבנות.
אבא שלה הציע לסבתא לעבור דירה ולקחת אותן איתה.
הוא שכר להן דירה ברחוב הסמוך והיא המשיכה לגדל אותן.
אבא שלה הלך והתרחק, מעמיק את הזוגיות החדשה שלו.
כשבת הזוג נכנסה להריון, הוא הפסיק לבקר אותן כמעט לגמרי.
רק סבתא נשארה להן.
סבתא עצובה שהלכה והזדקנה, עד שלילה אחד, כשהיא היתה כבר חיילת ואחותה בסוף התיכון, היא נפטרה בשנתה.
אחותה מצאה אותה מתה במיטה כשנכנסה להעיר אותה בשעה מעוררת חשד.
"מוות של צדיקים" היא אמרה לי בעיניים דומעות "אבל למה כל כך מוקדם? עוד היינו צריכות אותה".
היא קיבלה בצבא מעמד של חיילת בודדה עם סיוע בדיור ובשל המצב המיוחד אפשרו לה להמשיך להתגורר בדירה שלהן, עליה שילמו בעצמן מהתוספת שלה במשכורת ביחד עם השכר מהעבודה של אחותה.
אחותה באופן רשמי חזרה לחזקת אבא שלהן, אבל בפועל המשיכה לגור איתה בדירה השכורה של סבתא.
בינתיים אחותה התגייסה ושירתה בבסיס רחוק, כמעט ללא יציאות הביתה וכשהשתחררה עברה לגור עם חבר שהכירה בשירות.
היא, עם משכורת הקבע שלה ואישור עבודה במקביל, פחות או יותר הסתדרה.
עד שהכירה את החבר הזה.
"נקרא לו דדי" היא אמרה לי ופרצה בצחוק. "בכל מקום שהוא לא רוצה לחשוף את הזהות שלו כי הוא נשוי ומבוגר ממני ביותר משלושים שנה, אני קוראת לו דדי.
קיצור של שוגר דדי" היא המשיכה לצחוק.
היא הכירה אותו שנה קודם בבית הקפה השכונתי בו מילצרה אחרי שעות הצבא.
הוא היה לקוח קבוע והתחילו להתפתח ביניהם שיחות.
כשהוא הציע לה "לפנק אותו" תמורת כיסוי כל ההוצאות שלה, היא נעלבה עד עמקי נשמתה.
עברו כמה חודשים בהם לא ידעה אם תצליח לעמוד בהוצאות המחיה והבית, עד שהשתכנעה שזה סידור טוב עבורה.
היא עשתה איתו הסכם מפורט על מה הוא משלם, מה הוא קונה לה, מה הוא חוסך עבורה בחשבון על שמה בו הוא יכול רק להפקיד כסף ומה יהיה מעמדו של הבית שירשם על שמה וישאר שלה גם בעתיד בכל מקרה, גם אם יפרדו וגם אם יקרה לו משהו.
היא סיפרה שהיא מוגנת מתביעות מצד המשפחה שלו אם וכאשר יגלו ומשרד עורכי דין קיבל על כך תשלום מראש, כבר עכשיו.
וברור לה שהם יגלו, אולי עוד בחייו ובודאי לאחר מותו.
"אני לא עסוקה בבעיות מוסר" היא אמרה.
"כשאת שורדת את מחפשת סוכר, לא מוסר"
הוא הגיע, דדי, והתחלנו רשמית את פגישת היעוץ לקראת שיפוץ הבית שלה.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
תגובות