top of page

זה לא תרבותי


"אני ממש אוהבת מיטות קומותיים" היא אמרה לי כשתכננו את הבית שלהם מחדש לקראת לידת השלישית.

רק בסוף הפגישה סיפרה לי מה הרקע לאהבה הזו שלה למיטות קומותיים.

.

ערכנו את הפגישה בבית שלהם - דירת חמישה חדרים לא גדולה.

אחרי הלידה, כאשר יהיו בבית שני צעירים ותינוקת – הם תכננו שניהם לעבור לעבוד מהבית.

לא לחזור למשרדים בהם עבדו.

היא הייטקיסטית והסבירה לממונים ולקולגות בצורה ברורה שמסוף חופשת הלידה היא תעבוד מהבית ורק לישיבות הצוות היא תגיע (עם התינוקת) למשרדים, כי גם ככה חופשות לידה הן קצרות מדי.

הוא יועץ שיווק עצמאי שהחליט לוותר על המשרד השכור שהחזיק מעל עשור ולעבור לעבוד מהבית, כי זה הרגיש לו נכון יותר. פגישות הוא יוכל לערוך בבתי קפה או בסלון בשעות שקטות בבית.

הוא ניסה את העניין של עבודה מהבית כמה פעמים לפני שהחליט, בכל פעם כמה ימים רצופים וראה שזה עובד לו.

לא סתם עובד – אלא ממש מרגיש נכון. ונעים.

אפילו כשאחד הילדים היה חולה, והרגיש לו עוד יותר נכון – כי מה בסך הכל צריך ילד חולה, אם לא לשבת על הברכיים של אבא (בסדר – או אמא) או על כיסא לידו ולקבל תשומת לב תוך כדי שאבא עובד?

הוא סיפר לה אחהצ כשחזרה מהעבודה שהיה רגע אחד שהרגיש שנבנית ביניהם חברות יותר טבעית.

הוא לא ידע להסביר מה בדיוק היה שם, אבל הרגיש כמו בתקופת הציידים והמלקטים, כשהילדים לקחו חלק מלא במשימות ההורים והחיים היו פשוטים ובריאים.

ולעשות הפסקה מהעבודה בצהרים, להביא את הילדים מהמסגרות לפני הצהרון, מאושרים מההפתעה שעשה להם כשאסף אותם מוקדם הביתה לארוחה ביתית (גם אם זריזה) שהכין – הוא הרגיש שאין לזה מחיר.

הוא ראה שאפשר לארגן את היום כך שתהיה לו הפסקת צהרים משפחתית וכבר חלם על הרגע שזה יהפוך ליומיומי.

ואם העבודה תתקיף ביום מסויים, גם היא הרי תעבוד מהבית. הם יחלקו.

והטיפול בתינוקת? יחלקו גם בזה. יטפלו יחד וייצרו לעצמם שעות אפקטיביות של עבודה.

אחרי כמה חודשים תגיע מטפלת הביתה ובהמשך יהיה משפחתון לא רחוק.

היה להם ברור שהילדים יצמחו לתוך אורח החיים הזה וישתלבו בו.

הם היו רגועים ושלמים עם ההחלטות.

.

"אתם חושבים שתצליחו לעבוד יחד מאותו חדר עבודה, או שצריך חדרי עבודה נפרדים?" שאלתי אותם, כי לא ידעתי מה יכולות הריכוז שלהם יחד, כמה מקום כל אחד צריך לעבודה ולאחסון,

מה מידת ההפרעה (במרכאות או בלי) של כל אחת מהעבודות שלהם – שיחות טלפון, מוזיקה, אכילה, תיקתוקי עטים, נענוע רגליים ופטפוט חברי..

הם החליטו להתפשר על עבודה יחד באותו חדר וליצור דרך עבודה לא מפריעה, למרות שזה לא אידאלי.

והם החליטו עוד החלטה מעניינת.

לאחר התלבטויות וחשיבה, הם החליטו ששלושת הילדים יחלקו חדר אחד

ומהחדר הנוסף הם יעשו חדר למידה ומשחק עבור הילדים.

הם החליטו שהילדים שלהם יגדלו יחד בחדר. גם אם יהיה ילד רביעי.

עד שאי אפשר יהיה יותר.

ואז היא סיפרה לי על הילדות שלה.

.

סיפרה שבכל הזדמנות היתה הולכת אל השכנים.

במיוחד בסופי השבוע, אז הוריה היו בבית והיא הרגישה צורך לברוח.

לשכנים היתה ילדה בגילה, שלמדה בבית ספר אחר ועוד חמישה ילדים – סהכ שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות.

הילדים כולם גדלו יחד בחדר עד שהסבא והסבתא עברו לבית אבות ואז שני הבנים קיבלו חדר משלהם, כשהיו כבר בתיכון.

אבל כל הילדות היו בחדר שלהם שלוש מיטות קומותיים,

וחיים שלמים.

צחוק ובכי, שיחות נפש, מכות ומשיכות בשיער.

הכל היה בחדר הזה,

ובעיקר תחושת משפחה.

כל כך שונה מהבית שלה.

הבית שלה היה שקט וקר.

ומלא ביקורת.

אמא שלה שנאה את זה שדווקא אל השכנים האלה היא הולכת.

דווקא שם היא מבלה את הימים שלה.

אמא שלה חשבה שזו משפחה לא תרבותית.

"תיכף תראי גם סרטי בורקס ותפצחי גרעינים" אמרה לה בבוז שוב ושוב.

אמא שלה היתה מאוד תרבותית.

בעיקר בעיני עצמה.

היו לה דעות מוצקות על מה צריך ללמוד, מה צריך לשמוע ואיך צריך להתנהג.

אמא שלה ידעה להגיד לה מה תרבותי – ואז לפגוע בה עד עמקי נשמתה וגופה.

היא נושאת איתה צלקות עמוקות מאוד מאמא שלה התרבותית, הפוגענית,

שמעולם לא הבינה מה היא מחפשת בבית של השכנים מרובי הילדים,

שם לא היתה תרבות – כפי שהוגדרה על ידי אמא שלה,

אבל היו חום ואהבה ביתיים.

לפני שהם התחתנו – היא שיתפה אותו בחלום שלה ליצור להם בית כזה.

אולי לא עם שישה ילדים, אבל עם קרבה גדולה.

.

מיטת קומותיים פינתית נכנסה לסקיצה בחדר ילדים של שלושה - בינתיים, וגם חדר עבודה לשניים.

וכמה שינויים במטבח ובפינת האוכל, להכיל את המשפחה המרגשת הזו בטבעיות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Comentários


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page