ועכשיו שקט..

"בוקר טוב", אמרה לה ילדה על קורקינט סגול, "את יודעת שעשינו שלוש תחרויות ובכולן ניצחתי?"

"באמת? את כנראה מהירה כמו הרוח", ענתה לה בחיוך גדול.

ככה פתאום, יום אחד, אנשים ברחוב חזרו לדבר איתה,

תינוקות חזרו לצחוק אליה ולהושיט לה ידיים,

כלבים וחתולים זרים חזרו לרוץ אליה בשמחה.

והיא הבינה שהלב שלה שוב נפתח.

.

זה היה הרגע שהיא חזרה להיות מה שהיא היתה קודם...

כמו בפעם ההיא כשהיא ישבה במרכזו של אולם גדול עם עשרות אנשים והקשיבה להרצאה, וחתולה שהציצה לרגע בדלת המרוחקת רצה ישירות אליה.

.

אבל חזרה להיות קודם למה? היא לא ממש ידעה.

גם לא ידעה בדיוק איך היתה קודם שעכשיו חזרה לזה.

כי מה שקרה לא היה באמת בהפתעה.

כל הסימנים היו מול העיניים שלה,

ובכל זאת היא שקעה לתהליך אבלות.

ואז למחשבות מעגליות על קארמה ועל מסעות ושעורים.

ואחר כך לניתוק ושיכחה. וזכרון. והשלמה. בעיקר עם עצמה.

.

ועכשיו, הלב שלה חזר להרגיש את הלבבות סביבה.

המחשבות נפתחו. התחברו בחזרה ליקום.

הטוב חזר לעולם.

.

ובבית שלה – היה יותר אור.

ויותר סדר.

ויותר צמחיה.

העציצים כמו הרגישו אותה ונכנסו לתנופת צמיחה.

אפילו הגשם שלא אהבה – התקבל אצלה בשמחה.

ועכשיו שקט. שלווה. ותקווה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב