ומי גר בבית הלבן?

"כל הבית לבן. ככה אני רואה אותו. הכל הכל לבן" היא אמרה לי בפגישת התכנון בדירה אליה התכוונה לחזור.

היא רצתה שיפוץ מאסיבי שישנה לגמרי את הנראות ואת התחושות בבית,

אחרי שהתגרשה וחזרה לבדה מקולומביה לארץ.

מתרגלת מחדש ללבד שלה.

גם לקולומביה נסעה שנים קודם לבדה.

הציעו לה תפקיד מעניין בחברה הבינלאומית שבה עבדה והיא החליטה לנסוע.

כי מה כבר יכול להיות.

היא היתה משועממת בארץ והרגישה שהגיעה לכל הפסגות ששאפה אליהן.

החברות שלה כבר התחתנו ונולדו להן ילדים.

המשכורת שלה היתה מצויינת וכבר איבדה עניין בהשקעות.

לא היה לה עבור מה או מי להתאמץ.

הקולגות שיעממו אותה, לקוחות החברה שיעממו אותה, החיים שיעממו אותה.

לקח לה שבועיים להחליט ולוודא שהיא מקבלת את כל התנאים שרצתה וארזה.

מכרה את כל תכולת הבית שלה. את רוב הבגדים שלה. את יצירות האמנות והאוספים.

ונסעה.

מדי פעם חבר או חברה מהארץ היו מגיעים לבקר אותה.

מדי פעם אמא שלה.

אבל באופן כללי היא היתה לבד.

עד שהגיע יועץ משפטי איטלקי אל החברה בה עבדה.

"הוא היה מהאירופאיים שמתאהבים במקומות אקזוטיים" היא סיפרה לי.

קצת אחרי שהתחיל לעבוד שם, הוא התחיל להתלבש ולהתנהג כמו מקומי.

גם הבית שלו נראה כמו בית מקומי ולא אירופאי.

היא עברה לגור איתו אחרי זמן קצר, בשמחה גדולה.

החיים שלהם יחד היו מלאים רגש והפתעות טובות.

הם התחתנו בכנסיה יפה וירח הדבש שלהם היה באיטליה ובישראל.

מתלבטים איפה לחיות כשיהיו להם ילדים

וכשחזרו לקולומביה, היה לשניהם ברור ששם הם נשארים.

זה הרגיש להם בית שהוא עמק השווה. לא שלה ולא שלו.

החיים שם היו רגועים, המשכורות שלהם היו בקנה מידה מערבי והחיים היו זולים ופשוטים.

"אולי ככה מנצחים את המערכת. מרוויחים כמו בעולם ראשון ומוציאים כמו בעולם שלישי" היא צחקה.

נולדו להם שלושה ילדים, הם רכשו נכסים, הרבה יותר מבית לכל ילד, הם נהנו מהחיים.

קנו בגדים ונעליים בכמויות, חובבי אופנה שכמותם.

קנו אמנות עכשווית.

לכאורה גן עדן.

הילדים גדלו, למדו, עשו תארים, מצאו עבודות טובות, מצאו זוגיות.

בכל ליבה היא ציפתה ליציאה של שניהם לפנסיה מאוחרת יחסית, כדי לטייל סביב העולם בלי תכנית ברורה ובלי מועד חזרה.

ואז היא הרגישה שמשהו בו משתנה.

משהו ביניהם משתנה.

במגע, בטון הדיבור, בתחושה הכללית.

מעקב קצר שלה אחריו הוביל ממה שהיה אמור להיות ערב גברים מהעבודה,

"למאורת זונות. אין לי דרך אחרת לתאר את זה מלבד מאורה. ממש.

כמו מחילת עכברושים חשוכה ומסריחה, עם קירות כתומים, וילונות אדומים וספות בצבע בורדו. והרצפה.. הרצפה היתה חומה.

זה היה מרתף ענק מלא נשים חצי ערומות, שהמבוגרת מהן היתה אולי בת עשרים וחמש"

היא תיארה בהבעת גועל על פניה.

סיפרה שראתה את בעלה מתחבק, מתחכך, מתלטף והולך עם מישהי לחדר צדדי.

המומה היא חזרה הביתה והתחילה לחטט בארונות ובמגירות שלו.

מצאה מכתבים, מתנות, מזכרות, כולל תחתונים של נשים אחרות.

והיא החליטה.

כבר למחרת בבוקר התחילה לארגן מסמכי גירושין,

קנתה כמה מזוודות גדולות

והתחילה למיין, מה יחזור איתה לארץ ומה ילך לתרומה או יזרק.

ממש כך. לא תתעכב למכור.

בינתיים את הלילות העבירה במלון. רחוק ממנו.

תוך שלושה חודשים הגיעה לארץ עם בגדים ועם הרבה כסף בחשבון הבנק.

היא נחתה אצל אחותה והודיעה לדיירים שלה לפנות את הבית בהקדם.

עכשיו היא רוצה לשפץ ולחזור לנקודת ההתחלה, כך הגדירה את זה.

"ואני רוצה הכל לבן. ומואר. שום קשר ושום זכר לצבעים ההם ולאקזוטיקה שהדליקה אותו כל כך" היא אמרה בנחרצות.

עברנו על התכניות עם האפשרויות לשינויים.

אחר כך קרה דבר מעניין.

בחברת המטבחים, היא פתאום נדלקה על ארון ירקרק עם מדפים פתוחים.

ואז נכנס גם אי עם דלפק מעץ.

ואצל ספק הריצוף היא נדלקה על אריחים דמויי אבן

והכי מפתיעים היו האריחים לקיר המקלחת, בדוגמת ציפור גן עדן עם עלים ופרחים גדולים.

"אני עכשיו רואה שיש משהו נעים בצבע ואולי דווקא נכון לי לזכור את הצבעים היפים שהיו לי שם.

את יודעת מה? פתאום אני מרגישה שהיו לי שם יופי של חיים.

כל עוד הייתי תמימה כמובן.

אבל יש לי הרבה זכרונות נעימים והם יהיו איתי בבית"

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב