top of page

ומה תבשלי מחר יא בינתי?

"ומה תבשלי מחר יא בינתי?" שאל אותה חמיה כשנרגע מהבכי שאחז בו פתאום.

היא חשבה רגע, התגברה על התחושות הקשות שעוררו בה הציפיה שתבשל לו והמניפולציה השקופה בכינוי – בתו, כאשר סיים להתלונן בפניה על אשתו ויחסה אליו.

"מה היית רוצה שאבשל לך מחר?" מצאה בה את החמלה לשאול אותו.

הוא ביקש דג מרוקאי והיא הלכה לקנות מצרכים, בכל זאת זכרה לו כמה רגעים טובים.

היא חייכה לעצמה כשביקשה מהמוכר בדוכן לפלט לה את הדג הכי יפה, כי נזכרה שרק מספר שנים קודם - שאל את בעלה, בנו, מאיזה עדה היא וכששמע שהיא אשכנזיה, אמר לו "מסכן יא אבני, תהיה רעב" והנה עכשיו הוא מחכה לסירים שלה.

"אני תעתוע גנטי" אמרה בלבה וחייכה.

פחות משני עשורים קודם, פגשה לראשונה את סבו וסבתו של בעלה הראשון.

היא היתה אז חיילת שזופה מאוד משמש המדבר, שיערה הכהה קצוץ על הסכין.

בעלה הראשון היה נצר לדורות רבים של בלונד ועיניים בהירות.

"מה שם המשפחה שלך?" שאל אותה הסבא בפני כל הנוכחים

והיא, שלא הבינה לאן הוא חותר – אמרה לו את שם משפחתה העברי לעילא.

הסבא חשב רגע ושאל: "ומה זה היה קודם?"

בבת אחת הבינה שהמוצא שלה משחק עבורו תפקיד באודישן הכניסה למשפחה וזה עורר בה כעס.

"בוזגלו" אמרה לו בלי למצמץ וראתה אותו מחוויר.

המרפק שקיבלה בצלעות מבעלה לעתיד והלחישה המבוהלת שלו: "מה את עושה?!" גרמו לה לתקן מיד בקריצה ולהגיד את שם משפחתה המקורי, האירופאי שעוברת ע"י סבה.

עכשיו היא עמדה בקופה בסופר הגדול, מבודחת משני צידי הגזענות שנגלו אליה לאורך השנים.

"תעתוע גנטי" אמרה לעצמה שוב וחשבה על ילדיה מבעלה הראשון שאיבדו את הגוונים הבהירים של שושלת אביהם ועל ילדיה מבעלה השני שאיבדו את הניראות הכהה של שושלת אביהם שלהם והנה היא בעצמה יצרה מיזוג גלויות שאינו ניתן לזיהוי. הרגישה שזו אולי תרומתה לאנושות. לבלבל את הסטיגמות.

מצד אחד של המשפחה שיצרה, נזרקו לאויר ביטויים ביידיש ומצד שני פנינים בערבית.

בחודשים הספורים בהם גרו בצמוד להורי בעלה השני – היא שמעה הרבה מאוד ערבית.

בעיקר בשעות הלילה.

כמעט כל לילה לאחר חצות, היתה מתעוררת ממה שנשמע כמו פיוט ערבי שהלך והתגבר.

בפעמים הראשונות חשבה שזו תפילה שנושאת בלילה חמותה.

כך לילה לילה, עד שלילה אחד נשבר חמיה והחליט לענות בערבית ואחר כך בעברית, בצעקות רמות - שתפסיק לאחל לו רע ומה היא רוצה מחייו.

רק אז הבינה שמה שנשמע לה כניגון שורשי מעודן, היה קללות מעומק הנשמה.

רק אז, לאחר שכבר עברו עם הילדים לגור לידם - נודע לה שהורי בעלה השני מצויים בהליכי גירושין מרים וכי הבית בו עברו לגור בעידודו של חמיה, לאחר שהסתבכו כלכלית – משוייך בחלוקת הרכוש לחמותה, שמחכה בקוצר רוח למכור אותו ולברוח.

היא סירבה להמשיך לגור שם ולשמש ככלי משחק בידיו של חמיה כנגד חמותה.

זו היתה הפעם הראשונה בה נחשפה למניפולטיביות ולקשרי השקר והשתיקה במשפחת בעלה השני.

היא כבר לא היתה ילדה וכבר עברה דבר או שניים בחיים ובכל זאת – רמות כאלה של תחכום ושימוש ציני באנשים לא הכירה.

"על גופתי המתה תעברו מכאן", אמר שוב ושוב חמיה לאחר שגילתה את כוונותיו להעניש בעזרתם את אשתו והיא התחילה להבין עם מי יש לה עסק.

איש חד מחשבה עם תשובות מותאמות סיטואציה, הנשלפות באלפיות שניה ומשמשות לטובתו האישית מבלי לראות מה ההשלכות כלפי מי שניצב מולו ובלי נקיפות מצפון.

היא התעקשה לעבור משם. לא הסכימה לשום פיתוי והסבר ותוך חודשים ספורים נדדו שוב לבית חדש.

בינתיים נחשפה לחתך אישיותו המלא של חמיה.

מתחת למעטפת אוהבת ודואגת, שכנה נפש מסוכסכת המייצרת ריב ומדון ומזינה תחושת קורבנות שמגייסת את הסביבה לטובתו.

"על גופתי המתה תעברו מפה" חזר ואמר ואכן כשבועיים לאחר שעברו – הוא נפטר במפתיע.

חמותה, שלמרות ההקלה היומיומית הרגישה אשמה מאוד ומפוחדת מאוד – עברה דירה גם היא מהבית בו סבלה שנים רבות.

בשנים הבאות היא נעשתה מודעת לקווי אופיו של בעלה השני, אותם ירש מאביו.

היחסים ביניהם הלכו והתדרדרו עד שעיקר רגשותיה כלפיו סבבו סביב פחד.

היא המתינה בחשש גדול לשעת כושר ונפרדה ממנו, עוברת עם ילדיה ששניים מהם ילדיהם המשותפים, לבית חדש משלה.

רק אז יכולה היתה לעכל במלואה את חוויות חייה בתקופה הזו.

רק אז יכולה היתה להתחיל בתהליך שיקום.

.

פגשתי אותה כמה שנים אחר כך, כשכבר היתה חזקה וחזרה לעצמה, אולי קצת שונה ודיברנו על בתים ועסקאות נדלן.

היא שיתפה אותי בנקודת מבטה על הנדבך האנושי הקשור בתחושת השייכות, על הדרך שלה לריפוי ועל הקשר בין ויתור אמיתי על ביקורתיות עצמית לבין תחושות כמו אושר, רווחה ושלווה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Comments


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page