ואז הכל השתנה

"זה מעניין" אמרתי לה, "בספרי הפסיכולוגיה נתקלתי רק במקרים של שינוי לרעה באישיות בעקבות פגיעת ראש".

היא חשבה רגע וענתה: "כנראה שככה זה הטבע האנושי. אם משהו משתנה לרעה, אנחנו רצים להתלונן ולחפש פתרון. אם משהו טוב קורה, אנחנו יושבים בשקט ולא מאמינים. את מבינה? אולי המקרים של השינוי לטובה בכלל לא מוכרים למדע" היא צחקה והוסיפה:

"תאונת הדרכים הזאת הצילה לנו את הנישואים וגם את העסק".

הם הזמינו אותי לפגישת יעוץ במשרדים שלהם בעיר קטנה בשרון, לקראת שיפוץ שהם שוקלים לעשות בעקבות התרחבות הצוות ובכלל להתאים את המקום המיושן לצרכים שלהם היום.

הם זוג באמצע שנות השישים לחייהם עם מכללה ללימודים על תיכוניים.

בהתחלה מכרו קורסים בעצמם, אחר כך לקחו איש מכירות והיום יש להם עשרה אנשים שעובדים בשבילם במכירה והרשמה לקורסים וצוות מרצים גדול.

עשרות סטודנטים לומדים אצלם, בעיקר מקצועות טיפוליים אלטרנטיביים ולאחרונה גם בתחום השיווק.

הם מעריכים איכות ומאמינים בהשקעה והתפתחות אישית.

הם סיפרו לי שחמש עשרה שנה קודם, היו בהליכי גירושין מתקדמים.

ניסו טיפולים זוגיים שלא צלחו ופנו לגישור.

השלימו עם העובדה שהם מפרקים את המשפחה ומוכרים את המכללה.

הם היו בדרך לפגישה עם המגשר, רבים ומתווכחים כל הדרך אם הוא מגשר טוב ואם הוא בכלל מתאים להם.

כל אחד מהם חשב שהמגשר נוטה לטובת השני, אבל שניהם הסכימו שהוא עצלן וקצת רשלן.

כל טיוטת סעיף שהגיעה ממנו, דרשה תיקונים, כולל של שגיאות הקלדה.

הם עמדו ברמזור וטרנזיט שנסע מולם לקח את הסיבוב מהר מדי והתנגש בהם.

שניהם נפגעו קשה.

פגיעות ראש והרבה שברים.

"את יודעת מה קורה בפגיעת ראש סגורה מלפנים?" היא שאלה אותי.

כן, ידעתי. פגיעת ראש באונות הפרונטליות של המוח יכולה לשנות לחלוטין את האישיות.

ומסתבר שזה מה שקרה. לשניהם.

ואז הכל השתנה.

היא סיפרה שאחרי שנים רבות של נישואין, הם הגיעו למצב של מיאוס הדדי.

היא שנאה את האופי הקשה שלו, הדורשני, הביקורתי.

הרגישה כל הזמן תחת זכוכית מגדלת.

"כל הזמן היה מקפיד עלי" היא אמרה והוסיפה שגם על הילדים, שחוו משטר פלדה בבית.

סיפרה שהשיא היה כשהם ישבו בבית קפה עם הילדים ובשולחן לידם ישבו כמה נערות שדיברו וצחקו בקול והוא פשוט צעק עליהן שהן מפריעות לכולם. זה היה הקש ששבר אותה.

היא הבינה שזה בן אדם שכבר אי אפשר לחיות איתו ושזה רק ילך ויחמיר עם הגיל.

הוא מצידו, מאוד התקשה לאורך השנים להשלים עם מה שהרגיש כאדישות שלה.

"שום דבר לא היה מזיז לה. לא לטוב ולא לרע. לא מה צריך ולא מה כדאי. לא בבית ולא בעסק.

גם אני כבר לא הזזתי לה.

כמה אפשר לחיות בכזאת התעלמות? הרגשתי שהכל עלי. הכל. וכלום לא אכפת לה" הוא סיפר.

ואז באה התאונה.

חודשים של אישפוז ושיקום.

חודשים של סבים וסבתות מגדלים את הילדים.

הוא יצא ראשון מבתי החולים, היא חודשיים אחריו.

הוא אפילו לא הרגיש שהשתנה עד שאנשים התחילו להעיר לו בדאגה, שאולי המוח שלו נפגע קשה יותר משחשבו.

נראה היה שהוא התרכך. נרגע.

הוא ייחס את זה להכרת התודה על הלידה המחודשת שלו.

על ההזדמנות השניה שקיבל לחיות וההחלטה שלו ליהנות ולחיות ברוגע.

כאילו הבין פתאום מה השתבש בדרך הפעולה שלו, כשניסה לעזור לאנשים.

הוא הבין שלעזור ולקדם, אפשר רק בטוב.

והוא בעיקר הבין שבכל רגע אפשר לאבד את האנשים האהובים עליך וזה הבהיל אותו מאוד.

כשהיא הגיעה הביתה חודשיים אחריו, היא ראתה אדם אחר ומערכת יחסים אחרת עם הילדים.

כשהיא נכנסה הביתה, הוא נשבר.

זו היתה הפעם הראשונה שראתה אותו בוכה.

בוכה מאהבה ודאגה.

הוא הצליח להחזיק את זה כל תקופת האישפוז והשיקום שלה, גם בביקורים הרבים שלו אצלה.

אבל בבית הוא נשבר.

ואז הם גילו שגם היא השתנתה.

הבכי שלו גרם לה לזעם בלתי מוסבר.

היא דרשה ממנו להפסיק להתנהג כמו סמרטוט.

בטח ליד הילדים וההורים שלה.

הם מצאו שהיא מתרגזת בקלות, מקנאה לו ונכנסת להתקפי חרדה משתקים.

כשהיתה נרגעת, היתה בטוחה שהוא לא ידע להכיל את השינוי בה.

היא עצמה לא ידעה להכיל את השינוי.

אבל הוא היה כל כך אסיר תודה, שקיבל הכל בברכה.

וחוץ מזה, הוא הבין שככה הוא ייחל כל החיים שהיא תהיה.

שהכל יזיז לה ויזיז אותה.

חמש עשרה שנה עברו והם מרגישים מאוהבים. יותר מבהתחלה, לפי מה שהם אומרים.

המשפחה התרחבה והעסק מתרחב ועכשיו הם יעשו שיפוץ שישקף את כל הצמיחה המפתיעה והמשמחת הזו.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב