היא התווכחה איתו שעות..


היא התווכחה איתו שעות.

כמעט היתה על סף דמעות

כן הוא והיא והיא והוא...

(קצת פחות - לה לי לה לי, לה לי לה לו)..

כל בחירה וכל החלטה הפכו למלחמת עולם.

נדמה היה שעל גוון ידית דלת הארון יגיעו לרבנות..

.

''על מה את באמת כועסת?" שאלתי אותה כשנפגשנו רק שתינו.

"אומרים שבזמן בניית בית אנשים מגיעים עד גירושין. אז הנה – גם אנחנו בסטטיסטיקה"

אמרה לי בחיוך מריר.

"אוקי.. אומרים.." עניתי לה. "לא בטוח שכל מה שאומרים נכון. לפעמים אלה אגדות שצומחות מתוך חשש.

אבל מה גורם לך להרגיש ככה? על מה הכעס?"

"עליו. אני כועסת עליו. הוא מוציא אותי מדעתי" ענתה.

"אוקי, את זה אני רואה. על מה את כועסת עליו?" שאלתי שוב.

"על הכל. על כל דבר שהוא עושה" אמרה בשקט.

"את יודעת, פעם היתה לי מורה למתמטיקה, שבכל פעם שמישהו אמר לה שהוא לא מבין כלום, היא היתה אומרת – מה זה כלום, מה בדיוק אתה לא מבין?

אני מנסה להגיע איתך למיקוד, מה בדיוק מכעיס אותך?

יש לנו בית לבנות.

בית שתרצו לחיות בו הרבה שנים יחד.

לגדל בו משפחה.

בית שתרצו ליצור ולזכור בו חוויות טובות.

בית שתשמחו לחזור אליו בכל יום מחדש.

את לא באמת רוצה להיכנס לסטטיסטיקה של הגירושין.

זה מקום לא טוב (אל תשאלי איך אני יודעת :)

בתחושה שלי את אוהבת אותו, אבל כועסת מאוד.

והכעס הכללי והגורף הזה משפיע עליך ועליו ועל הילדות.

בואי נזכר רגע –

כששאלתי על התחושות שהייתם רוצים להרגיש בבית.

דיברתם על ארוחות משפחתיות שמחות,

על חוויות של שיחות פתוחות ברביצה בסלון,

של בישול יחד,

של רכיבה משפחתית על אופניים.

זה עדיין רלוונטי? אתם יכולים לעשות משהו יחד בלי שתתפוצצי מכעס?"

היא חשבה.. העיניים שלה התמלאו דמעות...

"אני לא יודעת למה אני כל כך כועסת עליו.

אני חושבת שזה התחיל קצת אחרי שכעסו עליו בעבודה.

המנהל החדש שנכנס ועדיין היה בהתלמדות,

ניסה להבין ממנו משהו מהותי בתפקיד והיה ביניהם פיצוץ.

כנראה הרגיש מאויים מהניסיון הרב שלו.

ואז הוא בא הביתה ושיתף אותי.

ואמר שאם היחסים ביניהם לא יתייצבו – יחפש מקום עבודה חדש.

אני חשבתי שהוא חייב לעמוד על שלו ולהתעמת מול המנכל.

לדרוש שתפקיד הניהול הזה יגיע אליו במקום אל הטירון שנכנס.

לדרוש לקבל קידום שכרוך ביותר כבוד ויותר שכר.

במיוחד עכשיו, כשאנחנו בונים בית.

הוא לא חשב שזה נכון ואני חשבתי שהוא פוחד.

ואז התחלתי לפחד שהוא יפוטר.

ואיך נסתדר – בגיל כזה שכבר קשה למצוא עבודה עם כל הצעירים הידענים מסביב..

הרגשתי שאני מתקשה לסמוך עליו. מאבדת אמון.

אני פוחדת."

"את אישה אמיצה" אמרתי לה.

"אני פתאום חושבת על זה" היא הוסיפה,

"את אותה חוויה שהמנהל שלו מעביר אותו בעבודה –

אני עושה לו בבית".

היא התיישבה לידי. חיבקתי לה את הכתף.

"אני חושבת שהוא זכה באישה כמוך" אמרתי לה.

לא דיברנו על הנושא יותר.

אבל ראיתי אותה מתרככת ונפתחת כלפיו בהדרגה.

אני בטוחה שהחוויות שלהם בבית החדש יהיו מכילות ונינוחות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square