הגנים התלויים - תלויים בעיקר במצב הרוח שלו



כבר בדייט הראשון שלהם היא שמה לב שיש לו מצבי רוח שמתחלפים מאוד מהר, וחשדה שהוא נעלב בקלות.

בהמשך – ככל שצבר ביטחון איתה זה פחות הורגש, והנורה האדומה שנדלקה – כמעט כבתה.

היא ייחסה את מה שהבחינה בו לרגישות הגבוהה מאוד שלו – שדווקא אהבה.

.

כאשר החליטו לעבור לחיות יחד, היא וילדיה ביחד איתו ועם ילדיו - שמגיעים לפי הסדרי השהייה, הם חיפשו בית גדול.

היא מעולם לא התחברה לבית פרטי אם אדמה – היתה לה הרגשה שכל הזמן יש לה חול ברגליים

וגם זיכרון טראומטי שהיה לה מהילדות של מישהו שמציץ בחלון של דירת סבתה בקומת הקרקע,

לא נשכח ממנה כל השנים האלה.

בתוך כל ההתרגשות מהמעבר המשותף והתחושה שהיא יכולה לסמוך עליו, היא חשבה שהגיע הזמן לטפל בשני המוקשים האלה ולנטרל אותם, והיא התחילה טיפול פסיכולוגי.

הפגישות השבועיות באמת עשו לה סדר וגם אם טראומות והרגלים לא נפתרים בזמן קצר כל כך – היתה לה תחושה שהיא יכולה להתמודד,

והם חתמו חוזה שכירות בבית פרטי.

הבית היה נפלא עבורם,

הם התקינו סורגים והוא התחיל להקים גינה לתפארת – כל כולו מוטיבציה והכרת תודה על ההסכמה שלה לגור בבית פרטי – מה שהיה חלום שלא הגשים עד עכשיו בגלל סירובה של גרושתו (הוא הבחין בקווי הדמיון.. : )

ואז הגיע הויכוח הראשון מאז עברו לגור יחד.

זה היה ויכוח על קשקוש חסר חשיבות, כפי שסיפרה לפסיכולוגית שלה.

משהו שאמרה, והוא פירש לא נכון ונעלב.

ההסברים שלה למה שהיתה כוונתה לא הובנו גם הם, הוא עזב באמצע העבודה את חפירת בריכת הנוי שהתחיל, והלך.

חזר אחרי שעתיים, כיסה את חפירת הבריכה והלך שוב.

עד הערב.

כאשר חזר שאל אותה אם לא דאגה לו.

היא ענתה לו שלא, שהיא סומכת עליו – אבל עמוק בבטן הרגישה את המועקה מתחילה להתפתח..

הוא לא ענה לה, למעשה לא דיבר איתה בכלל עד למחרת בבוקר.

.

היתה לה בחילה.. מסוג הבחילות שהיתה מרגישה כילדה על נדנדות גדולות..

בכל פעם שהנדנדה התחילה את הירידה – הבטן שלה היתה מתכווצת בבחילה.

כילדה – אהבה את תנועת המטוטלת בין הפחד המלהיב בעליית הנדנדה לבין הבחילה בירידה.

היא היתה מתנדנדת שעות.

אבל הפעם – לא נהנתה בכלל מהנדנדה.

היא הבהירה לו שאף אחד יותר לעולם לא יעשה לה ברוגז ולא ינסה לעורר בה חרדת נטישה.

הבהירה שאם ההתנהגות הזו תחזור – היא תיפרד ממנו.

הנדנדה היתה במצב סטאטי כמעט שנה.

האירוע אכן לא חזר.. עד לבוקר אחד לאחר עשרה חודשים בערך, ממש לפני חידוש חוזה השכירות –

אחרי ריב קצת סוער, הוא הלך.

לא לפני שניתק את מערכת ההשקיה של הגינה.

הזעם הציף אותה והיא הודיעה לבעלי הבית שהחוזה לא יחודש.

היא כמובן לא התקשרה אליו לחפש אותו גם כאשר לא חזר בערב

וניסתה לשמור על חזות רגועה ככל האפשר מול ילדיה.

לאחר יומיים כתבה לה גרושתו, שהוא עבר לישון אצלה בסלון, פשוט כי מצפונה לא אפשר לה לתת לאבי ילדיה לישון במכונית.

היא הוסיפה שלא תדאג – שכמובן אין ולא יהיה כלום ביניהם והרגעה נוספת שהיא עצמה בתחילתה של זוגיות נהדרת, רק לשמור בסוד כי הילדים עוד לא יודעים.

היא ענתה לגרושתו שתמסור לו שהמנעול הוחלף ואין לו מה לחזור.

.

עבר שבוע.

שבוע שבו הבין מה עשה ולמה גרם.

לרצון שלו לחזור לחיות יחד היא הציבה אולטימטום – הוא הולך לטיפול.

התנתה את החיים המשותפים במינימום של שנה טיפול שלאחריו יוכלו להתחיל לשקול חזרה לחיים משותפים ובתנאי שהטיפול שלו ימשך גם לאחר מכן.

כי היא לא מוכנה לחיות בנדנדה.

והוא הסכים.

בינתיים – היא עברה לדירת פנטהאוז עם מרפסת גדולה.

תכננתי ועיצבתי עבורה בית עם גינת גג על פי יכולותיה לטפל בעצמה,

עם עזרת גנן פעמיים ספורות בשנה.

כדי לסמל עבורה את העצמאות שלה בנושא הגינון.

זה לא יהיה אישיו עם בן זוג.

זה הכוח שלה.

תחושה של גנים תלויים כמו שרצתה - שאינם תלויים במצב הרוח שלו..

ואני מחזיקה להם אצבעות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square