דומינה

"אף אחד לא יכנס לבית הזה. זה הבית שלי. אפילו לביקור יצטרכו להתחנן.

אני דומינה. יודעת מה זה דומינה?" היא שאלה אותי.

אני לא מובכת בקלות, אבל הפעם, התשובה שקפצה לי לראש ללקוחה שפגשתי רק כחצי שעה קודם.. התלבטתי אם לענות או לתת לה להסביר..

הבעיה היא שגם איפוק הוא לא מהתכונות החזקות שלי... : )

חייכתי...

"דומינה אני מכירה כמושג מעולם הדאנג'ן – לזה התכוונת?" גיששתי בעדינות, לראות אם זה הכיוון..

"כן בדיוק" היא ענתה בביטחון מלא.. והמשיכה.

"את מבינה, כל חיי הייתי מרצה.

הייתי רגילה להקטין את עצמי כדי שיאהבו אותי.

זה היה ככה מול בני זוג, מול חברים, בעבודה כשכירה, וכאשר הקמתי עסק – מול ספקים ולקוחות.

ואז חטפתי סטירה.

הסטירה הזו באה מבן זוג שהייתי כבר בשלבי הבנה ברורים שזה לא זה.

שזה לא מתקדם וכנראה לא יתקדם.

הראש שלי היה מלא בתאריכי יעד ואולטימטומים שלא היה לי אומץ ליישם – אם עד תאריך מסויים לא יקרה משהו, אני נפרדת ממנו.

ואז פתאום הוא נפרד ממני.

הייתי בשוק.

היה לי ברור שזה לא זה, הרגשתי שהוא לא רוצה אותי, אבל בכל זאת לא צפיתי פרידה שתבוא ממנו.

הייתי בטוחה שהשליטה בחיים שלי לגמרי בידיים שלי.

כמו ששלטתי בסיום מערכות יחסים קודמות, כמו שאני הפתעתי בפרידה לא צפויה בן זוג שהיה לי ממש לפניו.

בהתחלה חשבתי שזה עניין של קארמה. צחקתי במרירות כמה קארמה היא צינית.

מה שאני עשיתי לבן הזוג הקודם – עכשיו עשו לי.

ואז הבנתי שהבעיה אצלי.

שרק נדמה לי שאני בשליטה אבל אני בעצם מרצה.

שאני תומכת, מכילה, מבינה, מאפשרת כל מני התנהגויות.

מחכה כמו ילדה קטנה לאישור שאוהבים אותי.

וכשנפל לי האסימון הזה, בבת אחת החלטתי להיות כלבה.

החלטתי שהגיע הזמן שלי ללמוד להיות רעה.

רעה ממש.

לשלוט לשם שליטה, כדי להשיג מצב תחנונים בצד השני.

אם עד אותו רגע הייתי עונה על כל דבר – קודם כל כן, מאותו רגע זה הפך לקודם כל לא.

הרגשתי שהחיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי.

הרגשתי שהפכתי לאדם חדש.

לאישה שמתחננים להיות איתה, במקום זו שרוצה שיהיו איתה.

אישה שלא צריכה כלום ואף אחד."

"אני מבינה", אמרתי לה. "בהחלט מבינה. גם לי זה קרה שקיבלתי בוקס בבטן וזה שינה לי הרבה דברים בגישה ובהתנהלות.

אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה.

את מאושרת? ככה במצב הזה של הלא – זה עושה לך טוב?"

היא חשבה ואז ענתה בכנות:

"במשך כמה שנים הייתי בטוחה שאני מאושרת.

הרגשתי חזקה רק מהמחשבה שיתחננו אלי ויתרפסו בפני.

אחר כך זה התחיל להתפוגג והתחלתי להרגיש בודדה.

אנשים לא אוהבים להתחנן ולהתרפס.

בטח לא האנשים שאני רוצה שיהיו בסביבה שלי.

כי אין לי כוח לאנשים חלשים. לסמרטוטים.

אני אוהבת דמויות חזקות.

היום אולי אני יכולה להבין שלחזק את עצמי - לא קשור לסביבה חלשה.

אולי דווקא סביבה חזקה תעזור לי להתחזק? אולי אלמד מהו החוזק הזה?

אולי הגיע הזמן שלי כבר להניח את השוט?"

.

אמרתי לה שאני מבינה בדיוק על מה היא מדברת.

האנרגיות בסביבה מאוד משפיעות על הלך הרוח שלנו.

סביבה מחזקת – גם מתחזקת מאיתנו. מהחוזק שלנו. זה רב כיווני.

אנחנו מקיימים פינג פונג תמידי, פנימה והחוצה.

אנחנו משפיעים על הסביבה והסביבה משפיעה עלינו.

אפשר לעבוד עם הפינג פונג הזה.

אפשר להתערב ולהטות אותו.

גם על ידי שינוי בחוץ שישפיע עלינו פנימה

וגם על ידי שינוי פנימי שישפיע החוצה.

.

בהמשך הפגישה החלטנו יחד להשאיר פתח כניסה אליה.

לבית וללב.

פתח צר בשלב הזה, שדרכו יכנסו רק אנשים מתאימים לפי בחירתה הקפדנית.

כניסה איטית והדרגתית שתאפשר לה להתבונן על עצמה ולוודא בכל שלב שגם עם אנשים חזקים סביבה – השליטה בחיים שלה נשארת אצלה.

אולי היא אפילו תלמד מהם חוזק, אם תצליח להבחין ברגע שבו מתחיל הריצוי ואיבוד הכוח שלה בעיני עצמה.

.

היעוץ שהתחיל מבית לדומינה, הגיע לבית שיוכל בהדרגה להכיל עוד אנשים דומיננטיים.

דומינה שיכולה למצוא כוחות בדומינו הפנימי שלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב