top of page

בחינת בגרות

  • 26 ביוני
  • זמן קריאה 3 דקות

"בני כמה אתם שהבת שלכם בת ארבעים?" שאלתי מופתעת כשהם סיפרו לי על הטיול המשפחתי שהם מתכננים לכבוד יום ההולדת שלה, בפגישת יעוץ לקראת שיפוץ אליה הזמינו אותי.

הם צחקו.

"כן כולם בהלם מהסיפור שלנו. אנחנו בני 58. הוא אפילו עוד לא, אני גדולה ממנו בכמה חודשים"

היא ענתה לי בחיוך.

"ילדת לפני שסיימתם תיכון? כמו בסרט בחינת בגרות?" שאלתי.

"תמיד הרגשנו שהיינו ההשראה לסרט" הוא אמר וקרץ לה.

הם סיפרו שהחברות שלהם התחילה במחנה צופים לפני כיתה י.

הם היו באותו שבט בשתי קבוצות שונות ובכיתות מקבילות בבית הספר.

עד אותו מחנה בקיץ שבין החטיבה לתיכון, בכלל לא שמו לב זו לזה.

במחנה הזה הם ברחו מהמאהל כדי למצוא קצת פרטיות, ליד הגדר של המתחם.

היה כאילו מגנט שחיבר ביניהם. אפילו הם לא ידעו להסביר את זה לעצמם וכל מה שהם רצו ביומיים הראשונים היה מרחק משאר החברים כי היו נבוכים שיראו אותם יחד.

אחרי חמישה ימים של מחנה בצפון כבר ישבו יחד באוטובוס חזרה. מאחור.

ואז הם גם התנשקו בפעם הראשונה.

הם שכחו לרגע שהם באוטובוס מלא ופתאום שמו לב שמשתרר סביבם שקט.

כולם בהו בהם. חלק רצו לקדמת האוטובוס לספר לחברים מה ראו.

הם נפגשו כמעט כל יום בחופש הגדול ואחר כך אחרי בית הספר.

תוך כמה חודשים כבר התחילו לישון יחד, לפעמים בבית שלו ולפעמים בבית שלה.

זו היתה תקופה של גלולות לכולן, עוד לפני עידן האיידס.

היא הלכה עם חברה לרופא נשים שנתן מרשם בלי שאלות.

לא ההורים שלו ולא ההורים שלה עשו להם "את השיחה" על אמצעי מניעה ולא על שום דבר אחר.

"מילא ההורים שלי שהיו אנשים מאוד פשוטים ומסורתיים שאולי לא העלו בדעתם שאנחנו עושים משהו חוץ מלישון, אבל ההורים הפרופסורים שלה..." הוא חייך אליה וקרץ שוב.

בכיתה יא הם גילו שהיא בהריון.

כנראה שכחה גלולה.

ואז התחיל הטירוף, כמו שהיא הגדירה את זה.

ההורים שלה זעמו.

הם לחצו עליה ללכת לוועדת הפלות.

דרשו ממנה להפרד ממנו.

השד העדתי יצא מהבקבוק וכל הגזענות שהיתה כנראה מוסווית היטב כל השנים, התפרצה בבת אחת באמירות מזלזלות, מתנשאות ופוגעניות ונשפכה כמו לבה רותחת, כולל בפניו.

הוא נפגע מאוד אבל הבין שהיא בבעיה עם המשפחה שלה והיה מוכן, למענה, להתרחק ולקבל הפלה ופרידה.

הוא רצה להגן עליה ומבחינתו, זו היתה הדרך היחידה שראה.

היא חשבה אחרת.

פגועה וכועסת עד עמקי נשמתה על הצביעות של ההורים שלה, שתמיד שידרו פתיחות, קידמה, שוויוניות, קבלת כל אדם כשווה ערך,

והסתבר לה להפתעתה שהכל היה נכון וצודק, עד הרגע שהערכים עמדו למבחן בתוך הבית.

"עד שהכושי דפק להם על הדלת הפרטית שלהם" היא אמרה בבוטות ישירה ודוקרת.

"ממי אי אפשר יותר לדבר ככה. אפילו הנכדים כבר מעירים לך" הוא אמר.

אבל היא התעקשה להשאיר באוויר את הביטוי הקשה שהשתמשה בו. לא לקחה את המילים חזרה.

הסבירה שהם השתמשו במילים הרבה יותר בוטות.

היא החליטה לעשות מעשה והלכה לדבר עם אמא שלו, בזמן שהוא היה באימון כדורסל.

כשחזר מהאימון, מיוזע כולו, מצא את שתיהן מחובקות ובוכות.

עוד באותו לילה הם הלכו לארוז את הבגדים, ספרי הלימוד, החפצים כולל שתי בובות וכלי הרחצה שלה

והיא עברה לגור עם המשפחה שלו.

את ההורים שלה הם הזמינו בנימוס לחתונה.

הם לא הגיעו. זה לא נראה להם כמו מאורע לחגוג.

הגיל המותר לנישואין היה אז 17, הם הזכירו לי ושניהם בדיוק הגיעו לגיל.

ההורים שלו הפשוטים, המסורתיים, קיבלו אותה באהבה, טיפלו בה ועזרו לה, כאילו היתה אחת הבנות שלהם.

הם מימנו באמצעיהם הדלים את החתונה ועזרו להם לגדל את הילדה שנולדה כמה חודשים אחר כך, כשהם עצמם עסוקים בבחינות הבגרות.

ההורים שלו התעקשו שתהיה לה תעודת בגרות.

ההורים שלה "הפרופסורים" כפי שקרא להם, לא הצליחו לקבל את המצב.

כמה שנים אחרי שהוא סיים את השירות הצבאי, הם הצליחו לרכוש דירה קטנה משלהם.

הוא עבד עם אבא שלו במוסך, היא למדה חינוך והתחילה לעבוד כמורה בפנימיה של ילדים אבודים. כך קראה למקום. ילדים דחויים או ממשפחות שלא הצליחו לגדל אותם.

אחר כך המשיכה לתואר שני ולדוקטורט והתחילה ללמד בחוג לעבודה סוציאלית.

עשרים שנה לא היו בקשר עם ההורים שלה, עד שהופיעו בהפתעה גמורה בשבעה של אבא שלו שנפטר וביקשו להשלים.

הם כבר היו אז הורים לשלושה, שלא הכירו בכלל את הצד שלה במשפחה.

"כנראה שהמצפון הציק להם במיוחד כי התחילו להרגיש זקנים" היא אמרה וצחקה.

עכשיו הם עומדים לעבור לבית השלישי שלהם.

אחרי שתי דירות שרכשו, הגיע הזמן לבית פרטי קטן עם גינה.

הם קנו בית ישן ומתוק בישוב כפרי במרכז והזמינו אותי לייעץ להם לקראת שיפוץ שהתחייב.

"מה הערך הכי חשוב לכם כבני אדם? ערך שהייתם רוצים שישתקף בבית ויקרין אליכם חזרה" שאלתי אותם.

"קבלת כל אדם באשר הוא אדם" היא אמרה.

"אהבה" הוא הוסיף.

השיפוץ שלהם יצא בקרוב לדרך והבית שלהם ישקף אותם ויעצים את הערכים בהם הם מאמינים.

בצבע, אבל בלי צביעות.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

תגובות


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page