בזיק ויויו

"אבל מאיפה הרעיון לקרוא אחד לשניה בזיק ויויו?" שאלתי אותם בחיוך.

"הכל התחיל מאמא שלה" הוא צחק וסיפר. "אמא שלה ושלא תחשבי שאני לועג או משהו, היא סוג של מלכה מתוקה וביישנית. ביישנית קצת בכאילו – מתוך מודעות לנימוסים וקצת מתוך מניפולציה עדינה.

אבא שלה תמיד קורא לאמא שלה דובשנית. כמו המלכה בסדרה של בזיק ויויו וזה כל כך מתאים לה.

עכשיו תסתכלי עליה ותגידי את האמת – לא מתאים לה בזיק?" הוא צחק צחוק עמוק ואוהב.

"אוקי, הבנתי" צחקתי ועניתי "אבל למה אתה יויו?"

היא התחילה לספר על התקופה בה הכירו.

הם הכירו בצבא. היא היתה קצינה בקבע באחד הבסיסים של חיל האויר והוא הגיע כמכונאי מוסק.

קצת יפה, מאוד כריזמטי, אבל לא ממש ידע מה הוא רוצה מעצמו.

באחת השבתות הראשונות שנשאר בבסיס, מצאו את עצמם יושבים ומדברים שעות על ספסל מול חדר האוכל. השעות עברו והצל שהיה שם בהתחלה הפך בהדרגה לשמש מלאה.

אפילו לא שמו לב איך הם נשרפים. רק למחרת במבט מרחוק ראו כמה הם אדומים.

עד שהעור התחיל להתקלף שלושה ימים אחר כך – היא כבר ידעה שהוא יהיה בעלה.

שלושה ימים של פגישות בסתר ותירוצים שונים שלו להגיע למשרד שלה.

אחר כך הכל כבר היה גלוי.

"לעומת זאת הוא, היה יויו" היא צחקה. "רצה אותי והתחרט. הלך והתגעגע. נפרדנו וחזרנו כל כך הרבה פעמים עד שהתחלתי לקרוא לו יויו. אפילו החברות שלי היו שואלות אותי מה עם היויו...

עוד לפני שגילה שאבא שלי קורא לאמא שלי דובשנית.

ככה כמעט חצי שנה הוא שיגע אותי, עד שעשיתי לזה סטופ. אמרתי לו שבפעם הבאה שיפרד ממני לא יהיה לו בכלל מה לנסות לחזור. התעייפתי ואני לא מוכנה יותר ליויו הזה.

רק אז הוא הבין שאני האישה של חייו" היא סיפרה והסתכלה בו בעיניים בורקות.

"הבין, בואי. עד היום לא הבנתי" הוא ענה ואז הוסיף: "סתם סתם. ברור לך שהיה שידעתי מהשניה הראשונה שנפגשנו, אבל ניסיתי להילחם בזה. הייתי בקושי בן 19"

היא חייכה והמשיכה: "לא היתה חסרה לי חתונה או טבעת. לא הייתי צריכה את ההכרזה הרשמית. פשוט מאותו רגע ועד היום אנחנו יחד. 35 שנה"

"איזה סיפור מקסים!" אמרתי להם "לראות אתכם זה להבין שבכל זאת אולי יש נצח".

הם ישבו על הספה והחזיקו ידיים כמו זוג צעיר.

משהו שאני לא רואה הרבה בפגישות עם זוגות ותיקים וזה היה לי מרגש.

נזכרתי בסיפור שאבא שלי סיפר לילדים על ההתאהבות באמא שלי.

לילדים היה קצת מוזר לשמוע סיפורי סבא מאוהב.

לי זה נשמע אז כמו הנחלת מורשת אופטימית. לתת סיכוי, להאמין שיש אהבה אמיתית שיכולה להחזיק לכל החיים. במיוחד לילדים שלי, שעברו לא מעט.

"הלב צריך להרגיש חי. פועם. רק התאהבות עושה את ההרגשה הזו" זה מה שאבא שלי הזקן והטוב סיפר לילדים שלי.

היתה שאלה שמאוד סיקרנה אותי לשאול אותם. האם לילדים שגדלים בבית עם כזו אהבה גדולה - יותר קל למצוא זוגיות טובה, או דווקא קשה יותר בגלל הרף הגבוה כל כך?

הם לא פתרו לי את החידה. שניים מהילדים שלהם – הבכור והצעירה, בזוגיות עמוקה וארוכה ושני האמצעיים עדיין לא היו בזוגיות משמעותית.

אולי תהיה תשובה בעוד כמה שנים...

מה שמעניין הוא שארבעת הילדים שלהם כן מאמינים בחתונה, בטקס כלשהו, בשבועה.

גם אם זה לא יחזיק עד סוף החיים.

הגעתי אליהם קצת לפני הלידה של הנכד השני מהבן הבכור ובת זוגו.

הם מתכננים לשפץ ולחדש את הבית ולהתאים אותו למבנה המשפחתי המתפתח.

עברנו יחד על התכניות שהציעו להם כדי לשפר ולמקסם וגם כדי לדבר על הניראות והתחושתיות בבית שלהם, שצברו בו כל כך הרבה חוויות חיים.

הבית שלהם ישקף אותם ויהיה בית מאוד חם, פרקטי ומאפשר. וכמה יפה הוא יהיה.

שלט הכניסה שכתוב עליו בזיק ויויו, כמובן ישאר.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב