אני עם המציאות גמרתי

היא התקשרה אלי אחרי לילה קשוח של אזעקות, חששות וחדשות ואמרה שאין לה יותר כוח.

שנמאס לה מהכל פה ושעם המציאות הזאת היא סיימה.

היא עוברת מפה לארץ אחרת. לחווה קטנה עם נחל, גפנים וכבשים.

ביקשה עזרה בשיפוץ קטן של הבית כאן, כדי שתוכל להשכיר אותו בלב שקט למשפחה טובה.

שאלתי אותה מה זה אומר שהיא סיימה עם המציאות והיא התחילה לספר.

הבן היחיד שלה עבר לארהב עם תכנית לימודים מעניינת.

ואז באה הקורונה והניתוק והפוליטיקה והקונספירציות.

ובעיקר הבדידות... "בדידות זה מוות" אמרה לי.

סגרים לבד.

מחשבות על סוף האנושות.

לא ידעה למי להאמין. לרופאים, לאנשים, או למורדים - כמו שכינתה אותם, אלה שלא התחסנו.

לא היה לה עם מי לדבר.

כלומר היה – יש לה חברים ומשפחה ושכנים,

אבל היא הרגישה שכולם הפכו קיצוניים. דוגמטיים. משוכנעים בצדקתם. משני הכיוונים.

אחר כך היתה קצת רגיעה.

ואז באה הפוליטיקה.

סבבי בחירות אינסופיים.

ואז ההפגנות.

ושוב – לא היה לה עם מי לדבר.

תהתה על כל המהלכים האלה.

ואיפה נגמרת הוודאות ומתחילים הניחושים.

ושוב – הרגישה שכולם הפכו קיצוניים. דוגמטיים. משוכנעים בצדקתם. משני הכיוונים.

כל שיחה, עם כל אדם, הסתיימה בכך שהיא לא שייכת.

לא שייכת לשום קבוצה, לשום דעה.

ואז הציבו בצמתים מצלמות עם אלגוריתם זיהוי.

היא התחילה לצאת מהבית רק עם כיסוי פנים.

כאילו יש לה מה להסתיר, או שהיא מעורבת במשהו.

אבל התחושה שהיא חשופה, הלחיצה אותה.

אנשים הסתכלו עליה כמו משוגעת – נוסעת באופניים שלה, מכוסה מכף רגל עד ראש. כולל כפפות.

ואז המלחמה.

האיומה.

שלא נגמרת.

וכולם קיצוניים. או פוחדים. או יודעים מה יהיה. או פוחדים ממה שיהיה. או בטוחים בצדקתם.

והיא, כל מה שהיא רוצה זה שהחטופים יחזרו.

היא לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר לפני כן.

גם לא על מה שיהיה פה.

ולא על פניה של המדינה.

רק החטופים. אחר כך תטפל באחר כך, אמרה.

חצי שנה לתוך המלחמה, היא הרגישה שהיא נשברת. מתפרקת ממש.

ואז מתוך השברים, היא התחילה להיבנות.

והבדידות שהיתה כל כך מעיקה בשנים הקודמות – הפכה לכוח עבורה.

היא התמלאה עוצמה והתחילה לחפש לה מקום שקט, בקצה השמיים או בסוף המדבר.

בהתחלה חיפשה בארץ ולאחר מכן הרחיבה את החיפושים.

אירופה הרגישה לה רחוקה מספיק, אבל לא מדי.

והיא מצאה.

חווה עם כבשים וכרם קטן.

לפי מידותיה.

הרגישה שהיא חוזרת לחיים.

בהדרגה.

את החודשים מאז היא מקדישה להתארגנות.

ולהתרגשות.

סיפרה שאת הפרידה מהארץ היא עושה גם לאט ובהדרגה.

נוסעת בכל פעם לאיזור אחר ונפרדת מחברים אחרים.

ממשפחה.

ואז התחיל לקרות משהו מעניין.

שמתי לב למשהו שמשתנה בטון שלה.

הקול התחיל לרעוד.

היא עצרה את הסיפור ותפסה את ראשה בשתי ידיה.

"מה חשבתי לעצמי? איך אוכל לעזוב פה?

אני כל כך אוהבת את הארץ הזאת.

עם כל הבעיות והקשיים.

פה אני שייכת.

מה אני עושה?"

היינו רגעים ארוכים בשקט ואז שאלתי אותה:

"ואם לא תעזבי?

כלומר תשפצי פה ותסעי, אבל תחזרי אחרי כמה חודשים.

והבית פה יחכה לך, תשכירי אותו בינתיים, תקבלי את הכסף

ואחרי שתחזרי – תשכירי את החווה.

אולי תסעי לשם כל פעם לחודש אחד?

זה אפשרי לדעתך?"

היא היתה מבולבלת, אבל היה לה ברור שזה אפשרי וזה מה שיהיה.

כי פה היא מרגישה שייכת.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב