top of page

אמריקה


הוא שיחק לבד במגרש הכדורסל, משפר עוד ועוד את יכולת הקליעה שלו,

מחכה שיצטרפו אליו חברים, כמו אי אז בכיתה ד.

כיתה ד היתה השנה האחרונה שהיה לו בטחון עצמי.

בסוף השנה הזו הוריו טסו איתו לארהב, להתמחות ספציפית שאמא שלו היתה צריכה לעבור.

הוא נכנס לבית ספר ענק עם המוני ילדים לא מוכרים, ובימי ראשון הלך לבית ספר יהודי – עם מעט ילדים לא מוכרים.

הוא הפך לילד לא מוכר, ההיפך הגמור מהילד המוכר והפופולרי שהיה בארץ.

אז, בכיתה ד לפני הנסיעה – הוא היה בטוח בעצמו. היה בטוח באהבה של החברים שלו.

לא באופן מודע, כי ככה זה היה מהיום שנולד.

זה היה המצב הטבעי שלו, הוא לא חווה משהו אחר.

כשסיפר לחברים שלו שהם נוסעים, ואפילו במסיבת הפרידה שהמורה ארגנה לו – הוא היה גאה ומלא בהתרגשות.

כל הילדים קינאו בו או שמחו בשבילו, לכולם מעבר לאמריקה נראה חלום.

גם הוא חשב ככה.

הוא חשב שיהיה האדם המאושר בעולם.

בבית היפה, בעיר היפה, בסביבה המפעימה.

החיים נראו לו נוצצים וקורצים.

עד היום הראשון של שנת הלימודים החדשה.

כולם אמרו לו באנגלית מושלמת בוקר טוב, אבל לא הסתכלו לו בעיניים.

הוא לא באמת עניין אותם.

לקח פחות מדקה בכיתה הגדולה לחלום האמריקאי שלו להתפוגג.

בהפסקה הוא מצא את השירותים שבביקור המקדים נראו לו קרובים,

ובכה את נשמתו הבודדה.

כך כל הפסקה, כל יום, במשך חודש.

באותם רגעי בכי ובדידות – הוא הצמיח שיריון.

שיריון אטום ובלתי נראה. שיריון שנראה כמו אדישות.

הוא הפסיק גם לדבר עם הוריו על הקשיים שלו, כי ראה שאמא שלו מתכווצת באשמה.

הוא לא רצה להרוס.

רק לאחותו סיפר – כל לילה, שהוא חולם לחזור לארץ.

מחכה בקוצר רוח וסופר את הימים של ארבע השנים הבאות.

לחברים בארץ הוא כתב מכתבים שמחים. כאילו.

במכתבים סיפר להם את נפלאות החלום האמריקאי והרשה לעצמו להגזים.

על הקשיים כמובן שלא כתב.

ההערצה שלהם היתה נחוצה לו כמו חמצן בימים האלה.

פתאום הוא שם לב שהזמן עובר.

אמנם לאט כי לא נהנה.. אבל עבר.

בהתחלה עברה שנה, ואז שנתיים ושלוש.

כל השנה הרביעית הוא התרגש מהחזרה הצפויה לארץ וסוף סוף הצליח להינות קצת מהאמריקה הזו.

שנת הלימודים הרביעית הסתיימה והם התחילו להתכונן לחזרה.

כבר לא יחזרו אל אותה דירה קטנה, התפקיד שהוצע לאמא שלו בעקבות ההתמחות היה מעניין ועם שכר גבוה והם החליטו למכור את הדירה ולקחת משכנתא.

סבא וסבתא משני הצדדים שילבו כוחות ומצאו עבורם את בית החלומות.

עוד חלומות..

באמצע החופש הגדול חזרו בשמחה גדולה לארץ כדי לגלות שמשאירים אותו ואת אחותו כיתה.

ככה זה לחזור מאמריקה – הסבירו להם בבית הספר התיכון.

למדתם יפה, אבל לא מה שצריך כאן בארץ ואין ברירה אלא להישאר כיתה.

ההורים חשבו שזה לא נורא, גם החברים שלו שקיבלו אותו בשמחה גדולה חשבו שזה לא נורא וחיכו לו כל יום במגרש הכדורסל של בית הספר היסודי.

הוא אף פעם לא בא לשחק איתם יותר.

הוא התבייש שנשאר כיתה.

התבייש מהחברים שלו שפתאום היו שכבה מעליו, התבייש גם מבני הכיתה החדשה שפתאום נראה כל כך גדול מהם.

הוא הרגיש בודד עד כאב נוראי, אבל מהר מאוד חזר אל ההסתרה והשתיקות.

אף אחד לא ידע כמה קשה לו.

כולם חשבו שהפך קשוח ככל שהתבגר.

סבא מצד אמא אפילו התחיל לקרוא לו גבר, הגבר שלי בגאווה.

.

בצבא הוא התחיל להרגיש שייך.

כולם היו חדשים באותה מידה, כולם התגייסו באותו יום ועברו טירונות יחד.

הוא זרק להם במילה שהפסיד שנה באמריקה והכל הלך חלק.

אחרי הרבה שנים קשות הוא הרגיש טוב.

השיריון שהצמיח עבד טוב במסגרת הצבאית. עורר סקרנות.

הוא חתם קבע והתחתן עם מי שהגיעה לארץ כחיילת בודדה מארהב.

הוא הזדהה עם תחושת הבדידות שלה והם היו חברים טובים.

בגיל 46 השתחרר.

הבת שלו, היחידה, רצתה לטוס ללמוד בארהב אחרי השחרור שלה מהצבא,

ואשתו הפכה לגרושתו ונסעה איתה.

ככה, באדישות שסיגל לעצמו, הסתיימו נישואיו אחרי כמה שנים טובות (או רעות) של תחושת מיצוי הקשר.

הוא קנה להן דירה קרובה לאוניברסיטה, לא רחוק מהמקום בו גר כילד והפקיד להן כסף כל חודש.

בחודשים הראשונים הוא נשם.

טס לבקר – בעיקר את הילדה שאליה התגעגע מאוד, וראה שהיא מאושרת.

הוא שמח.

דיבר איתה בטלפון כמעט כל יום, כשהיה לה זמן ולא יצאה לבלות או ללמוד עם חברים מהפקולטה.

גם אשתו שהפכה גרושתו התאוששה בהדרגה ומצאה את מקומה.

והבדידות שלו חזרה.

.

הוא החליט לשבור את הבדידות.

בכוח.

כי רק ככה אפשר.

הוא עבר לגור בשכונת ילדותו בדירה קטנה שקנה.

הצטרף לקבוצת הפייסבוק השכונתית וכתב שבכל יום שני בשש הוא משחק כדורסל במגרש של בית הספר היסודי וכולם מוזמנים.

וכך הוא מצא את עצמו משחק לבד במגרש הכדורסל, משפר עוד ועוד את יכולת הקליעה שלו שכמעט שכח לגמרי.

והוא התמיד. לא נשבר מהבדידות.

בשבוע הראשון שיחק לבד.

בשבוע השני גם.

בשבוע השלישי הצטרפו אליו זוג סטודנטים – גבר ואישה שהיו שותפים והיום הם בעל ואישה.

האישה קרעה אותם על המגרש. הבעל קרע אותם מצחוק.

בשבוע הרביעי הם כבר היו שישה פלוס קהל קטן.

בגיל חמישים כמעט, הוא הרגיש ששוב יש לו קבוצה.

שהוא שייך.

.

אני פגשתי אותו כבר מאושר ועם רצון לשפץ את הבית – שיתאים לו וגם לאירוח של חברים ומשפחה.

בכל זאת מדי פעם הילדה מגיעה מאמריקה שלה.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב

Commentaires


אהבתם? מוזמנים לשתף

פוסטים אחרונים:
פוסטים קודמים:
חפשו אותנו:
  • Facebook Basic Square
bottom of page