אמא מתגעגעת למכחולים
"למה את הכי מתגעגעת?" שאלתי אותה בפגישת היעוץ שהיא הגדירה 'פגישת יאוש'..
אני מתגעגעת לצייר, ענתה לי בלי לחשוב לרגע.
"ולמה את לא מציירת?" שאלתי.
"אני לא ממש יודעת להסביר, גם לא לעצמי.
התחלתי לצייר לקראת גיל 50. זה עשה לי טוב, שחרר מועקות והסיח את דעתי ממחשבות על זקנה וקשיים אחרים.
ציירתי 13 שנים כמעט כל יום. הציור הפך לחלק מהחיים שלי. לא יכולתי לחכות לחזור הביתה מהעבודה כדי לצייר. כל הזמן הסתכלתי בשעון לראות מתי מסתיים יום העבודה ואז הייתי רצה הביתה לצייר.
לפני אוכל, לפני שתיה, לפני שלום לבעלי ולילדים.
מזל שהילדים כבר היו די גדולים והפגינו חוסר צורך באמא" היא צחקה.
"כבר חשדתי בעצמי שאני מכורה.
בעלי היה בטוח שאני מכורה וממש קינא בתחביב הזה שלי שהפך למרכז עולמי. במקומו.
הציור הפך אצלנו את כל הסדרים – קודם כל אני עם עצמי ועם מה שחשוב לי ורק אחר כך שאר העולם.
זה היה תהליך לא קל. מלא תסכול וכעסים.
אולי חמש שנים לקח לכולם להתרגל שאלה החיים שלי באמת. שהם קיבלו נירה חדשה".
"נירה חדשה או אמא חדשה?" שאלתי
"נירה. כי הילדים דווקא קיבלו מאוד מהר ואפילו עודדו.
אבל הסביבה.. בעלי עם הקנאה הילדותית שלו, חברים וקולגות שהרגישו מוזנחים והכי קשה - ההורים שלי יצאו מדעתם. דווקא בגיל חמישים ודווקא ההורים.
פתאום ריבים עם אמא ואבא על מה שאני בוחרת לעשות. תקופות ברוגז ארוכות ואיומים בניתוק יחסים משני הצדדים. כן גם אני איימתי. זה היה הכי קשה בשבילי. הם רק התחילו להזדקן ולהכנס למוד של שקט נפשי ואני שיבשתי להם את עולמם. בעיניהם כמובן. וזה הטריף אותי.
הילדים ניסו לגשר וחטפו מהם על הראש, עד שאסרתי עליהם להתערב בינינו למרות הכוונה הטובה. מה הם צריכים לחטוף במקומי.
אחרי חמש שנים של מלחמות פנימיות וחיצוניות, כולם התחילו להתרגל,
או אולי שכחו את הנירה הישנה, או אולי התחילו להבין שיש נירה חדשה שעומדת על שלה ומתעקשת על מה שהיא ומה שעושה לה טוב בחיים.
ואז חזרתי לנשום.
אפילו סגנון הציור שלי השתנה. נרגע. הכיל פחות סערות ופחות דרמות.
כלומר הכיל סערות ודרמות, אבל כמו במבט מהצד.
והכיל גם נשימה. החמצן חזר לי לגוף ונכנס לציורים.
התחלתי לשלב הליכות על החוף. בוקר או ערב בכל העונות – כל עוד אין גשם.
בימים הנעימים ישבתי על החוף ואפילו נכנסתי למים. ככה לבד. שנים שלא נכנסתי לים או לבריכה.
אולי מגיל שלושים כשהפסקתי להרגיש נוח לחשוף את הגוף.
הדחף לצייר כבר לא הרגיש כמו התמכרות אלא כמו בחירה נעימה.
ומה שהיה הכי מדהים - התחלתי לצייר את עצמי.
בהתחלה דיוקנאות פנים בלבד. אחר כך כתפיים, ואז עד המותן.
כמעט שנה לקח לי עד שציירתי את עצמי בגוף מלא ואז עוד שנה לקח לי להתפשט ולהביט בעצמי באופן מקבל ולא שיפוטי או מבויש.
ואז – בבוקר השבעה באוקטובר, כן אני מקפידה להגיד שבעה, בבת אחת הפסקתי לצייר.
הילדים שניהם גוייסו למילואים. הבת גייסה את עצמה ראשונה עוד לפני ששלחו לה צו כי היא הבינה שיצטרכו מיידית פרמדיקים. הבן גוייס למחרת.
אחרי יום שלם מול החדשות לא הייתי מסוגלת לחזור לצייר. גם לא למחרת ועוד יום אחרי ועוד.
במקום שהציור ימלא את החיים שלי – אני כל הזמן מרוכזת בחדשות. עד עכשיו.
"ואיך את מרגישה בחודשים האלה שאת לא מציירת?" שאלתי כדי להבין.
"אני מיואשת. מיואשת מהמצב ומיואשת מעצמי. ואני לא מצליחה לשנות את זה. לא מצליחה לחזור לצייר וכל הסביבה שלי מיואשת ביחד איתי.
חשבתי שאם נעצב יפה את הממד והמסדרון שלפניו זה יעזור לי לחזור למוקד חיי"
ביקשתי לראות איפה היא שמה כל הציוד והצבעים כי לא ראיתי אותם בסיור בבית.
היא לקחה אותי לממד ששימש כחדר אורחים ופתחה את הארון.
מסתבר שאחרי חודשיים של מלחמה היא ארזה הכל והכניסה לארון.
אם היא לא משתמשת – חבל שיצבור אבק.
"תמיד ציירת בממד?" שאלתי אותה.
היא תמיד ציירה בממד.
חשבתי.. בזמן שיגרה זה לא נראה לי בעייתי. חדר מבודד שמאפשר להתרכז.
אבל במלחמה הזו כמו שהיא חווה אותה - להיות בממד, לי אישית נראה מעיק ולא מעודד יצירה.
"את אוהבת יוגה?" היא הופתעה מהשאלה שלי.
היא לא התנסתה ביוגה מעולם.
"תראי, לפני העיצוב והלבשת הבית - אלה השינויים שאני מציעה שיהיו בבית שלכם מעכשיו ואני שמחה שגם בעלך נמצא, תזמיני אותו לשמוע את הרעיונות...
דבר ראשון - את מוציאה את ציוד הציור והצבעים עם כל המכחולים שלך מהארון אל הסלון.
מהיום עמדת הציור היא בקצה הסלון ליד היציאה למרפסת.
דבר שני – אנחנו מוצאות עכשיו שעורי יוגה למתחילים על החוף.
פעמיים בשבוע את הולכת ליוגה, נשארת עוד חצי שעה על החוף ככה לבדך ושותה או נחה מול הים.
אחרי כל שעור יוגה את חוזרת הביתה ומציירת חצי שעה.
אך ורק חצי שעה פעמיים בשבוע בשבועיים הראשונים.
אחרי שבועיים תוסיפי זמן ציור.
רק בסלון, רק במקום פתוח ומרכזי.
דבר שלישי – זמן הצפיה בחדשות מוגבל לשלוש פעמים ביום חצי שעה.
כך תדעי מה קורה, אבל לא תחיי את זה כל היום.
ובחדר שלכם לא רואים חדשות בכלל. זה מקום מפלט.
זה נכון גם לבעלך – אתה גם שותף בשינויים של הבית, כי אתה רוצה את אשתך נוכחת שוב ולא מיואשת..
דבר רביעי – הממד יהיה חדר לאורחים בלבד ועכשיו נבחר עבורו כמה אלמנטים שישלימו בו תחושה נעימה.
מה אתם אומרים?"
הם לא אמרו.
הוא חיבק אותי והיא בכתה בשקט.
אחרי שבועיים שמחתי להתעדכן שנירה חוזרת לנשום ולצייר.
לאט לאט מתחברת חזרה אל מה שהיא אוהבת וצריכה.
יש לה עדיין יאוש מהמצב, אבל הזמן שהיא חווה את היאוש תחום לשעות בודדות ביום.
נירה סיפרה שהם בדיוק דיברו עם חברים בסוף השבוע על כך שהם לא מאמינים איזה מהפך בחיים של אנשים פגישה של שעתיים על עיצוב הבית יכולה לעשות וכמה הם שמחים ששאלתי שאלות והקשבתי ולא התמקדתי רק במה שהיה נדמה להם שהם יודעים, מתוך ההרגלים שנצברו בחייהם.
נקודת המבט השונה שלי מהצד התבררה כמועילה להם מאוד.
התרגשתי.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
.
Art: Hen Songo - Salamba Sirsasana II גלריה ורטהיימר - תערוכת הקיץ
Comments