אין יותר מועדונים

"תכירי. זה מלך המועדונים של תל אביב" היא אמרה לי בקריצה כשהגעתי אליהם הביתה והצביעה על בן זוגה, גבר בשנות השבעים לחייו, שלא עשה רושם של מישהו שחגג לאחרונה.
הקעקוע על גב כף היד שלו, שנראה היה שממשיך עמוק אל השרוול, הסגיר אולי עבר שובב, אבל השיעול שלו העכיר את הרושם.
הוא קם מהכורסא כדי להביא את תכניות הבית וניכר היה שהוא לא יציב.
הלך בתנועות מהוססות, נתמך בקיר המסדרון.
הוא חזר וישב לידנו.
הדיבור שלו לא היה ברור. כאילו שתה או עישן משהו יותר חזק מסיגריה...
"נו, מה תגידי על שבר הכלי שלי? כשהכרנו הוא היה חתיך. היה זקן ממני בעשרים שנה אבל הרגיש צעיר. עכשיו הוא זקן ממני בארבעים שנה". צחקה.
"והכי גרוע, שהוא איבד את ההומור שלו" אמרה וצחקה שוב.
הוא ניסה לצחוק והשתעל שוב ואחר כך קם ויצא בצעדים קטנים לחצר.
"אין יותר מועדונים" היא שרה אחריו בקול את השיר של עדן חסון.
קשה להביך אותי, אבל ברגעים האלה הייתי נבוכה. מאוד.
הצחוק שלה היה מר וגרם לי לתחושה שמשהו משמעותי מסתתר מאחוריו ומאחורי הלעג הבוטה שלה כלפי האיש שלה.
היא היתה אישה יפה. כמעט מושלמת, נעזרת בניתוחים והזרקות להסתרת ההתבגרות.
"ספרי לי קצת על החיים שלכם" ביקשתי ממנה.
כל מה שידעתי לפני הפגישה היה שהם מבקשים לשפץ את הבית הישן ולהפוך אותו למקום של אירועי בוטיק ומסיבות רווקות ורווקים.
אמרו שאולי יקימו סטרטאפ של מסיבות רווקות ורווקים במקביל, כדי לבלבל את החוגגים לפני החתונה. תרומתם הצנועה לצמצום הדמוגרפיה.
צחקתי כשדיברו על זה בטלפון. אמרתי להם שגם זו דרך לבדוק את הבטחון בזוגיות של המתחתנים ועוד לא ידעתי כמה הנושא רלוונטי להם...
ראיתי את הפוטנציאל של הבית והחצר אבל קשה היה לי לחבר אותם, או בעיקר אותו, לעולם הזה.
היא סיפרה לי שהם הכירו באחד המועדונים שהיו בבעלותו.
היא הגיעה אחר צהרים אחד להתראיין לעבודה ונדלקה עליו.
הוא נראה טוב ושידר לה בטחון.
המוזיקה לפני שעת הפתיחה במועדון היתה טובה והיה נדמה לה שאם תתקבל לעבודה ויותר מזה – למיטה שלו, היא תרגיש כמו נערת הרוק שחלמה להיות.
"שלוש שנים חיזרתי אחריו וקירצצתי לו, עד שהצלחתי לפרק לו את המשפחה ולקחת אותו אלי" היא צחקה שוב את הצחוק המר, אבל העיניים שלה נצצו מדמעות.
לארוחת הערב הראשונה אצל ההורים שלה, הגיעו על אופנוע כבד ואמא שלה כמעט התעלפה.
מהאופנוע ומהטיפוס שהוא.
ההורים שלה כעסו והתאכזבו, אבל היא היתה בטוחה שהוא הגבר של חייה.
באותה ארוחת ערב, בתחקיר שאבא שלה עשה לו – התברר שכבר היה נשוי פעמיים קודם. ללא ילדים.
היא לא נבהלה ולא נפגעה שלא סיפר לה. להיפך – היא הרגישה חדורת מוטיבציה לביית את הפרא שמצאה. אפילו הרגישה גיבורה ש"צדה" אותו.
הם היו כמעט עשור יחד. עשור בו נולדו שני הבנים והם חיו במה שנראה לה כמו אהבה גדולה מתובלת בהרבה כסף. היא הרגישה שניצחה את הנבואות.
אחרי עשור שנראה לה יפה – הוא עזב אותה לטובת אישה צעירה ממנה.
היא נשארה עם הבנים בבית והוא יצא להרפתקה חדשה.
לבדה עברה סרטן שד, כצפוי בצד ימין, לבדה גידלה את הילדים.
הילדים קיבלו ממנו בעיקר כסף. כמעט לא היה נוכח בחיים שלהם ודווקא שימח אותה שהם לא יושפעו ממנו.
עוד עשור וחצי עבר.
עשור וחצי בו הבן הצעיר יצא מהארון, הבן הבוגר חווה הלם קרב, והיא תמכה לבדה בשניהם.
ואז יום אחד הוא הגיע על האופנוע וביקש לחזור.
האישה הצעירה שלקחה אותו ממנה – זרקה אותו.
משהו בה לא איפשר לה לטרוק לו את הדלת בפנים.
הם ישבו על וויסקי ודיברו שעות.
הוא סיפר לה שעשה עבודה עם עצמו, שהשתנה.
סיפר שגילו אצלו פרקינסון והוא כבר מבין את החיים אחרת.
שהיא אהבת חייו והוא מתחנן ומתפלל שתקבל אותו חזרה.
בהתחלה, מתוך רחמים, נתנה לו לישון בסלון.
אחר כך האהבה חזרה אליה בהדרגה.
לאט לאט התקרבו. חזרו להיות זוג.
במקביל, המצב הבריאותי שלו החמיר.
היום, כשהוא במצב רע "מתנהל ונראה בן תשעים" כמו שאמרה, היא מרגישה את הפערים ביניהם באופן חד - כמו סכין בבטן.
"תראי, הוא לא יחיה עוד הרבה" אמרה לי, סוף סוף בלי לצחוק.
"אני צריכה לדאוג לעצמי לפרנסה להמשך", הוסיפה.
הם החליטו יחד שהבית ייצר לה פרנסה.
אירועים בבית פרטי עם חצר גדולה נראו להם מאוד מבוקשים.
היא כבר לא צחקה. כן כעסה על מה שעברה לאורך השנים, אבל ללא הלעג.
אחרי שעה של שיחה, היא דיברה רגש נקי. בלי מגננות.
.
הבית והחצר שלהם יקבלו מתיחת פנים משמעותית ויוכשרו לצילומי כלות ואירועים שלא יבלבלו מתחתנים לעתיד. ואולי דווקא כן..
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments