אחרי שלוש שנים היא התקשרה אלי שוב..

"רק אל תגידי לי אמרתי לך" צחקה כשדיברה איתי בטלפון.

"אני אף פעם לא אומרת אמרתי לך. גם לא לילדים שלי. מי שאמרתי לו יודע את זה ואני לא רואה טעם בתוכחות.." צחקתי גם אני. "אני אמנם פולניה, אבל זה בזבוז אנרגיה מיותר".

שלוש שנים קודם היא הזמינה אותי לפגישת יעוץ.

היא תפסה את בעלה בוגד בה, על חם, ותוך שבוע הוא היה מחוץ לבית.

לא עזרו ההכחשות ולא עזרו התחנונים שלו.

"גברים – מהיום שהם נולדים מלמדים אותם להכחיש" אמרה לי אז.

"והכי פוגע היה שההכחשות שלו זלזלו באינטליגנציה שלי".

היה לה אז צורך להסביר, לתאר, לצעוק לעולם את העוול שנעשה לה – והוכחש.

היא סיפרה, וכל הזמן בדקה שהיא לא חשופה מדי מולי. שהיא לא מעמיסה, שזה בסדר שהיא מדברת.

זה היה בסדר. הבנתי אותה.. והקשבתי.

רק הערתי שגם נשים שנתפסות על חם בטח מכחישות...

היא לא חשבה כמוני.

"חייגתי אליו לשאול אותו משהו באיזה יום בצהרים.

הוא היה סמנכל שיווק ותמיד היה מוקף באנשים.

הייתי עם הילדים בבית, בדיוק סיימנו לאכול ורציתי לתאם איתו את ההסעות לחוגים אחהצ.

התקשרתי והוא ענה תשובה ששמעתי המון פעמים – שהוא רק נפרד מאנשים וחוזר אלי.

זה היה צפוי והגיוני.

מה שלא היה צפוי הוא שלא יסגור את הנייד. הוא רק הניח אותו בצד, עם השיחה פתוחה, ולפני שהספקתי אני לסגור – שמעתי אישה צועקת" סיפרה לי.

"צועקת? מה קרה? הוא עשה לה משהו?" שאלתי בתמימות..

"בטח עשה. היא צעקה עוד.. עוד.. והיה ברור לי שהוא לא מאכיל אותה עם כפית אלא מזיין.

ואז כמו טיפשה ניתקתי מיד והתחלתי לבכות ולרעוד בכל הגוף..

רצתי אל החדר והתקשרתי אליו שוב. לא יכולתי לדבר מרוב בכי.

בתוך כל הבכי סיפרתי לו מה שמעתי והוא הכחיש.

את מבינה?

הוא עשה אותי מטומטמת או משוגעת ששומעת קולות..

אמר לי שטויות כמו שטעיתי במספר או ששיחה אחרת עלתה על השיחה שלנו..

שיחה עולה על שיחה זה משהו שהיה אולי בטלפונים של פעם. ומה טעות במספר? הרי דיברתי איתו..

לא ידעתי מה לעשות.

והכי גרוע – הילדים ראו ושמעו הכל. כולל מופע הבכי שלי..

רק אחרי כמה שעות הבנתי שבאמת לא הייתי חכמה.

אם הייתי חכמה הייתי משאירה את השיחה פתוחה ומחייגת אליו למשרד מטלפון אחר – אומרת לו שיסגור את הנייד כי שומעים הכל.."

זה היה סיפור מטלטל.

היא אילצה אותו לעזוב תוך שבוע.

הוא עזב כי חשב שמבחוץ יוכל לשכנע אותה שלא היה כלום ואין כלום.

אבל זה לא עבד.

הסכם הגירושין נחתם מהר יחסית כשחלק מהדיל היה שהיא קונה את החצי שלו בבית.

ואז הגעתי אליה ליעוץ – לפני שלוש שנים.

היא רצתה למחוק כל זכר ממנו.

מחקנו. שינינו. החלפנו חדרים ונתתי עצות לשינויים מהותיים ללא שיפוץ המבנה.

את המיטה שלה היא דרשה לשים צמוד לקיר מצד אחד כדי להכניס עוד ארון בגדים ומתוך החלטה שלא להיכנס יותר לעולם למערכת יחסים זוגית.

היא איבדה אמון לחלוטין.

מערכת היחסים איתו, שנראתה לה אוהבת, חברית ותומכת – התבררה כשקר שנמשך שנים.

"הוא עשה ממני קרקס" אמרה לי בבכי. "איבדתי אמון במערכות יחסים ובעיקר בעצמי – להבדיל בין שקר לאמת".

ניסיתי לשכנע אותה לא לסגור את הלב. להשאיר סדק קטן של סיכוי.

לא הצלחתי. זה היה טרי מדי וכואב מדי.

ועכשיו, אחרי שלוש שנים – היא הזמינה אותי לארגן מחדש את הבית, כולל שיפוצון הפעם,

גם כי הילדים בגרו ורצו שינוי וגם כי נכנסה לחייה אהבה.

אהבה לאישה.

בת זוג שעוברת לחיות איתה בבית – אבל לכל אחת מהן יש דירה נוספת כמפלט.

זה יותר בריא להן, הידיעה שאפשר ללכת הביתה כשרוצים - כך החליטו.

"ואל תשאלי, יש לה יותר בגדים ונעליים ממה שיש לי.." צחקה צחוק מאושר ומשוחרר.

"חייבות חדר ארונות משודרג

אה כן – והמיטה צריכה להתרחק מהקיר.."

שמחתי בשבילה. בשבילן.

שמחתי שהצליחה לפתוח את הלב ולתת צ'אנס לאהבה.

אהבה שנראית גדולה ואמיתית.

הפעם הן החליטו ללכת על אחת מתכניות הליווי היותר מקיפות שלי וליצור תחושת שייכות חדשה ומותאמת.

.

קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב