אדרנלין..
היא הצליחה לחזור לריצה. כמעט כל בוקר.
בהתחלה יצאה להליכות ואחר כך בהדרגה לריצה.
היא היתה גאה בעצמה.
הרגישה מחוברת ושלמה. בעיקר שלמה עם עצמה.
עכשיו כשהיה לה סוף סוף שקט בראש – היא העזה להכנס יותר עמוק לשאלה – למה ריצה.
למה הליכה לא מספיקה לה, למה שחיה חונקת אותה למרות שהיא שחיינית מצויינת,
למה יוגה משעממת אותה.
מה יש בריצה ואולי גם בספינינג, שגורם לה עונג – למרות הקושי הפיזי.
ואולי בגלל? לא, זה לא העניין.
אולי הקושי הפיזי מסיח את דעתה? כמו לקבל מכה ברגל כשכואבת השן?
היא הרגישה שזו לא התשובה.
התחושה הטובה שלה נשמרת הרבה לאחר שהגוף מתאושש.
זה משהו במוח או בכימיה של הגוף, היא ידעה.
משהו של חומרים.
בהמשך היא הבינה – רמת האדרנלין הגבוהה עושה לה את זה.
האדרנלין עושה לה נעים במוח, כפי שהגדירה, ובעיקר משכיח ממנה את מה שמעיק עליה כל החיים.
היא הבינה שהריצה היא זו שעושה לה שקט בראש, ובאופן מפתיע השקט בראש מאפשר לה לרוץ.
מן פינג פונג של הורמונים וקולטנים.
מצחיק – פינג פונג היה אחד המשחקים שלא הצליחה ללמוד. תמיד פספסה ויצאה עם כאב ראש.
"תגידי" שאלתי אותה
"מה הדבר שאיפשר לך פתאום לחזור לרוץ?
מה הדבר שאיפשר לך סוף סוף להיות שלמה עם עצמך?"
היא חשבה קצת לפני שענתה..
"את יודעת – אני חושבת שזו קומבינציה של הרבה גורמים יחד.
כמו במיתולוגיה ביום שכל כוכבי הלכת מסתדרים בקו ישר אחד ואז מתרחשים שינויים אדירים.
אולי זה הגיל, אולי סוף סוף התבגרתי לקראת גיל 60,
אולי שהבנתי את הדפוס הזוגי שלי לעומק ואת המודל שקיבלתי בבית והחלטתי להפסיק לחפש זוגיות כי תמיד אני נופלת לאותו בור של בני זוג נרקיסיסטים או עם איזו הפרעה דומה,
אולי ההבנה וההחלטה שמגיע לי הכי טוב,
אולי בכלל שנפרדתי מהמטפלת שלי והתחלתי לנשום" היא צחקה והסבירה:
"את מבינה, המטפלת שלי נכנסה איתי לכזו הזדהות – שהיא תפסה את המקום של אמא שלי בחיי".
"מה היה במודל המשפחתי שהכשיל לך את הזוגיות לדעתך?" שאלתי אותה.
"אווו היו שם טראומות עמוקות. אבל בעיקר אני חושבת שהבנתי מגיל צעיר מאוד שאסור לי להצליח.
שהחיים שלי הם תחרות בחיים של אמא שלי ושאני הגורם המעכב את האושר שלה.
ואז אני הולכת על מערכות יחסים שמבוססות על הדפוס המוכר וגם מכשילה את עצמי בכל תחום שבו אני רוצה להתקדם."
"ומה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו אני בונה את עצמי בעצמי. ואני בונה לי סוף סוף בית במקום זה שתיכף הורסים.
לא יודעת עוד איך הבית יראה, אבל יהיה בו מקום נוח לאופני כושר רציניים. או מול הנוף או מול הטלויזיה.
זה בשביל הימים שאני לא מספיקה לצאת לרוץ או שיורד גשם וקר. כי אני לא מתכוונת להפסיק להעלות את האדרנלין"
השיחה איתה ריגשה אותי ועוררה בי המון מחשבות.
"סגור. מקום נהדר לאופני כושר עלי" עניתי לה ויצאנו לדרך.
.
קוראים לי ענבר ואני פיתחתי את תפיסת השייכות בעיצוב
Comments