סיפורי שייכות.

"התסרוקת שלך לא משהו" הוא אמר לה בקול רם בזמן שישבו בחדר ההמתנה למעבדה של קופת החולים. היא ניסתה לסדר את השיער, מביטה במבוכה באנשים שחיכו שם מוקדם בבוקר. "לא, עכשיו אין לך מה לעשות עם זה. תישארי כבר ככה". הוא אמר לה והיא הפסיקה לנסות. ויתרה. הוא הביט סביבו בשעמום ואז קם. "אני הולך קצת. אם יגיע תורי תקראי לי" אמר לה. "בוא הנה, קח איתך את הטלפון שאני אוכל להתקשר אליך. אני לא יודעת איפה תסתובב" היא קראה אחריו, אבל הוא כבר יצא אל המרכז המסחרי המתעורר. היא הישירה אלי את המבט וחייכ

"כל הבית לבן. ככה אני רואה אותו. הכל הכל לבן" היא אמרה לי בפגישת התכנון בדירה אליה התכוונה לחזור. היא רצתה שיפוץ מאסיבי שישנה לגמרי את הנראות ואת התחושות בבית, אחרי שהתגרשה וחזרה לבדה מקולומביה לארץ. מתרגלת מחדש ללבד שלה. גם לקולומביה נסעה שנים קודם לבדה. הציעו לה תפקיד מעניין בחברה הבינלאומית שבה עבדה והיא החליטה לנסוע. כי מה כבר יכול להיות. היא היתה משועממת בארץ והרגישה שהגיעה לכל הפסגות ששאפה אליהן. החברות שלה כבר התחתנו ונולדו להן ילדים. המשכורת שלה היתה מצויינת וכבר איבד