סיפורי שייכות.

בשאלון ששלחתי לו לפני פגישת הייעוץ לקראת שיפוץ שרצה לעשות, שאלתי מה הוא רוצה להרגיש בבית המחודש, מה חסר לו בבית הקיים, מה הסיבה לשיפוץ שהוא עומד להכנס אליו. הוא ענה על השאלות האלה בתשובה אחת, בכנות ובמעט מאוד מילים: "כמיהה. יש בי כמיהה למגע. געגוע". ביקשתי ממנו להסביר לי למה התכוון. הוא סיפר שנמאס לו מזמניות. שנמאס לו מעבודות זמניות. מנשים זמניות. מבתים זמניים. "מה זאת אומרת בתים זמניים? זה לא הבית שלך?" שאלתי אותו. "זה אכן הבית שלי. בטאבו. אבל לא בלב. אף פעם לא הרגשתי כן בבי

"כן רק קפה בינתיים. קפה בוץ, אל תתחילי להרתיח" עניתי לה כשניסתה לשכנע אותי לאכול משהו. "את יודעת? יש לי שריטה בעניין האוכל. אני תמיד צריכה להכין ולהאכיל. זה בא מהילדות שלי" היא אמרה. "מה בילדות שלך גרם לזה? גדלת בבית של בשלנים?" שאלתי אותה. "לא, להיפך. אמא שלי היתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים רוב הילדות שלי. סבתא גידלה אותי והיא ממש לא היתה בשלנית. אבל יש כמה מאכלים שלה שאני זוכרת ובעיקר אני זוכרת שאצל החברות שלי היה הרבה יותר אוכל והרבה יותר טעמים. זה השאיר בי פצע שאני תמ